כשאתה מכין את עצמך להיות רב, אתה לומד אורח חיים, משנן יורה דעה ונבחן על סוגיות הגמרא ודעות הפוסקים.
אף אחד לא מכין אותך לכך שתצטרך בבוא היום להיות לפעמים גם יועץ זוגי ומנחה הורים, מהנדס מזון (לפני פסח) ומהנדס בניין (לקראת סוכות).
דבר אחד בטוח, כל זה הוא צפיחית בדבש לעומת השאלות הנוראיות שאיתן נאלצו רבנים להתמודד בימים אחרים על אדמת ניכר…
אחד מהם היה הרב יהושע משה אהרונסון, שכיהן כרב בכמה עיירות בפולין עוד בטרם המלחמה. הוא היה רק בן 29 כשהיטלר פלש לפולין ונאלץ להיפרד אז מאשתו ומילדיו שנלקחו להשמדה. הוא נלקח למחנה העבודה קונין ושם על פיסות נייר רשם, תוך סיכון גדול, יומן אישי, שאותו כתב בעברית. הוא מתאר שם את חיי היומיום במחנה, את קיום המצוות בתנאים בלתי אפשריים, את התנהגות הנאצים ודילמות מוסריות שהתעוררו במצב האיום ההוא. הרב אהרונסון מסר את הכתבים לגוי פולני, והם שרדו ויצאו לאור שנים רבות מאוחר יותר, אחרי פטירתו, על ידי בני משפחתו, תחת השם ’עלי מרורות׳.
מה מברכים על מרק טרף?
יום אחד, כך מספר הרב אהרונסון ביומנו, הנאצים הביאו לנו לאכול סיר גדול עם נוזל דלוח שאמור להיות מרק. על המים צפה חתיכת בשר והיה ברור לכולם שמדובר בבשר טריפה.
האנשים הרעבים הסתכלו אחד על השני ואז על הרב אהרונסון והתלבטו מה לעשות.
״לי היה ברור שחייבים לאכול. זה פיקוח נפש! אנשים כחושים ומזי רעב שבקושי שורדים ונאלצים לעבוד בעבודת פרך. הם חייבים לאכול כל מה שיש, גם אם האוכל אינו כשר״.
אומנם לגבי עצמו החליט הרב שלא לאכול.
מאכלות אסורים, כך לימדו רבותינו, מטמטמים את הנפש, ובתור רב ומורה הוראה בישראל, הוא חייב להתאמץ ולשמור על טהרת נפשו.
אך אז ראה שכולם מחכים לראות מה הרב יעשה והבין שאין לו ברירה. אם הוא לא יאכל – גם האחרים לא יאכלו. הוא נטל מעט מן הנוזל שבסיר, בירך עליו ״שהכול נהיה בדברו״ ואכל.
בליבו התכוון לכך שגם במצב הקשה הזה הכול הוא בדבר ה׳ וברצונו. מיד בעקבותיו עשו כן גם כל האחרים ואכלו מהמרק. ״באותו רגע קיבלתי על עצמי שאם אזכה ואנצל מכאן לא אכהן עוד כרב בישראל. אחרי שנפשי אכלה טריפות, לא אוכל עוד לפסוק הלכה בצורה ישרה כראוי״.
מה שמדהים הוא שאת הסיפור הזה סיפר הרב אהרונסון בשנת 1951 אחרי שעלה לארץ, בטקס המינוי שלו כרב בפ״ת. איך זה מסתדר, אתם שואלים? ובכן, הוא ענה על כך בעצמו.
לפני השואה הרב השתתף באירוע גדול של 150 רבנים מכל רחבי אירופה. אחרי המלחמה בדקתי מי מהם שרד, הוא סיפר, וגיליתי שאני היחיד… במקום שאין אנשים – אין לי ברירה אלא להיות איש, והסכמתי לקבל עליי את עול הרבנות. אך הוא התנה זאת בכך שברגע[ שיהיה מי שיוכל להחליף אותו – הוא יפנה לו מייד את מקומו.
תחת כנפי השכינה
וחזרה אל המחנה – חג הסוכות התקרב והרב אהרונסון חשב כיצד לקיים את מצוות סוכה.
במוחו עלה רעיון: הגרמנים סידרו לצד המחסן חביות בשורות. אם הוא יצליח להרחיק קצת בין שתי חביות מהשורה החיצונית יהיה לו מרווח שייחשב שלוש דפנות של סוכה – חבית מימין, חבית משמאל וחבית מאחוריו, עם שיעור מינימאלי של מרחב ביניהן, וכל שנותר לו הוא לדאוג לסכך. כיצד משיגים סכך במחנה כפייה תחת עינם הפקוחה של הנאצים?
ובכן, בכל בוקר כשצעד בשלג למקום העבודה הרב אהרונסון חזר כשהוא מסתיר איתו ענף עץ קטן. כך במשך ימים צבר כמה ענפים וסידר אותם כסכך.
כשהגיע לילה ראשון של חג הוא התגנב חרש לסוכה תוך סיכון חייו, ושלף מתוך חולצתו את פרוסת הלחם שהחביא בדיוק לשם כך. הוא רצה לברך שהחיינו ו׳לישב בסוכה׳ ולאכול כזית מהפת ולקיים את המצווה. אלא שאז עלתה מחשבה במוחו: לא בטוח שהסוכה הזו בכלל כשרה. כי אם אחד השומרים במחנה יגלה אותי כאן – הוא יירה בי על המקום. ובמצב כזה שיש סכנת חיים לשבת בסוכה – לא מתקיים בה ״תשבו כעין תדורו״ כפי שקבעו חז״ל, שצריך שתהיה בסוכה תחושה נעימה ובטוחה כמו בבית. ואם כך אז יוצא שכל הטרחה שלי הייתה לשווא ואין משמעות לסוכה הזו.
הרב אהרונסון התלבט מה לעשות ואז לפתע המילים פשוט בקעו ממנו והברכה נפלטה מפיו כאילו כוח עליון גוזר עליו.
לימים סיפר שאולי בכל זאת יצא ידי חובה, כי באותם רגעים ששבהם ישב בין חביות תחת כמה זרדים וענפים ובירך ״לישב בסוכה״ הרגיש לכמה שניות שהוא נמצא תחת כנפי השכינה. כאילו אין נאצים. אין גדרות תיל. אין מלחמה מסביב. רק יהודי שנמצא בצילא דמהימנותא בחברת המלאכים ומקיים את המצווה לשבת בסוכה.
מאז ששמעתי את הסיפור הזה, בכל פעם שמגיע חג הסוכות ואני מקבל בווטסאפ תמונות של כל מיני סוכות מפנקות שנמצאות תחת הפרגולה או התלבטות לגבי האם מותר לקשור את המחצלת שעל גג הסוכה באזיקון מפלסטיק או שזה נחשב כמעמיד בדבר המקבל טומאה, אני חושב על גן העדן שאנחנו זוכים לחיות בו ולא תמיד יודעים להעריך אותו, ונזכר ברב יהושע משה אהרונסון שהתהלך בגיא צלמוות וגם שם הרגיש את סוכת שלומו של הקב״ה חופפת עליו.
