זה עלול להיות ממש מביך.
יהודי ניגש אליך ושאלה תמימה בפיו: ״כבוד הרב, רציתי לשאול מה הדין ב…״. או ״איך מסתדר מה שלימדת בשיעור עם הגמרא שאומרת בדיוק הפוך…״.
ואתה שומע את השאלה, מגרד בפדחתך, מאמץ את מוחך, ו…פשוט לא יודע.
אינך זוכר מה הדין ואין לך מושג איך לתרץ את הסתירה. והאיש תולה בך עיניים מצפות, מאמין שכבר תשלוף תשובה קולעת שתניח את דעתו, בעוד אתה תקוע בלי אף קצה חוט לתשובה.
כמובן שהקושי מתגבר כשזו לא שיחה בארבע עיניים אלא בארבעים או בארבע מאות, כשהשאלה מוצגת במהלך שיעור לקהל גדול.
הבעיה שתיארנו אינה ייחודית לרבנים.
כל אדם ייתקל בה במהלך חייו, ויותר מפעם אחת. אך היא מועצמת כאשר אתה מתויג כמומחה בתחום מסוים ונחשב בו כאוטוריטה. אנשים מעריכים את הידע
שלך והוא גם מקור פרנסתך. ולפתע שאלה פשוטה מציגה אותך כאחרון ההדיוטות והידען הגדול מתגלה בקלונו.
האם המוניטין שלך לא יחטוף כעת נוק-אווט?
כשרש״י נותר בשאלה
גדול פרשני המקרא והתלמוד מלמדת אותנו שיעור ענק לחיים. כאשר רבי שלמה יצחקי הגיע לפסוק: ״וַיִשְלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵלֶך ּפַדֶנָה אֲרָם אֶל לָבָן אֲחִי רִבְקָה אֵם
יַעֲקֹב וְעֵשָו״ (בראשית כח,ה).
הוא עמד נבוך מול השאלה: מדוע התורה טורחת לציין שרבקה היא אם יעקב ועשיו? וכי לא ידענו זאת עד כה? הרי כל הפרשה עוסקת ברבקה שדואגת לכך שבנה יעקב יקבל את ברכת הבכורה במקום עשיו, בנה הגדול. מדוע לחזור ולציין שרבקה היא אימם של יעקב ועשיו?
התשובה המפתיעה של רש״י היא: ״איני יודע מה מלמדנו״.
אני לא יודע, פשוט לא יודע.
פרשנים אחרים הציעו הסברים יפים לשאלה הזו – הרמב״ן, רבינו בחיי, אור החיים הקדוש ואחרים. ייתכן בהחלט שרש״י העלה בדעתו את ההסברים האלו, אך בעיניו הם לא היו משכנעים. והיות שהסבר טוב מהם לא מצא, גדול הפרשנים העדיף להודות שהוא לא יודע.
וזו לא הפעם היחידה שזה קורה לו.
כמה פרשות לאחרמכן (בראשית לה, יד) הוא נתקל שוב במילים שנראות מיותרות: ״במקום אשר דיבר איתו״. וגם שם כותב רבינו שלמה שאינו יודע מה הדבר בא ללמד.
האם רש״י לא חשש למעמדו ולמוניטין שלו בתור הפרשן המכובד של התורה? האם לא היה עדיף להיאחז בהסבר דחוק מאשר להישאר בסימן שאלה?
רש״י סבר שלא, והותיר כאן לימוד ענק לכולנו. במקום לומר הסבר חלקי ומסופק, עדיף להתאזר בענווה ובגבורה ולהודות: אני לא יודע.
המודל השונה
זה לא הכול. מעבר לכנות יש בתשובה הנ״ל כמה מסרים חשובים מאין כמותם:
.1 המסע הבלתי נגמר – אינני ׳תשובומט׳.
אני אדם שנמצא כל החיים בתהליך בלתי פוסק של למידה. זה הרי פשר השם ׳תלמיד חכם׳: אדם שנמצא תמיד בעמדה הנפשית של ׳תלמיד׳ – יש הרבה שאיני
יודע ואני חותר להחכים ולגלות עוד.
שימו לב שבעיני רובנו שלב ה׳תלמידאות׳ הסתיים בסוף כיתה י״ב. יש שהאריכו אותו בעוד כמה שנות ישיבה ואוניברסיטה, אבל מאז – זהו. אנחנו כבר אנשים בוגרים
ולא תלמידים. הפרק הזה בחיינו תם. אך כאשר הרב אומר ״איני יודע, אבל אחשוב על כך ואברר ונדבר שוב״, זה מודל נפלא לחיקוי עבור בני הקהילה: להיות כל החיים במסע למידה אינסופי מתוך מסירות וענווה. זו גם המשימה שלנו כהורים ומחנכים: יותר משחשוב שנצמיח להצמיח בבית שלנו ׳מאגרי מידע׳ אנושיים, מוטב שנטפח ׳מכונות למידה׳.
.2 עידוד חשיבה ביקורתית – ההכרזה שאיני יודע עוזרת לעומדים מולי לראות אותי כאדם לא מושלם עם חסרונות ומגבלות.
וממילא, לא לקבל כ׳תורה משמיים׳ כל דבר שאגיד, אלא לבחון אותו בשכלם ובליבם, ובעת הצורך אף לשאול ולהתווכח איתי.
גם אני וגם הם נרוויח מהגישה הזו והיא תקרב אותנו אל האמת.
.3 להתייצב מול הגודל – אם הייתה לנו תשובה מהירה וקלה בכל נושא תורני, הדבר היה מעיד על קטנות ושטחיות התורה שלנו. האמירה ׳איני יודע׳ משדרת מסר
יש לנו אלוקים ותורה גדולים ונשגבים מההשגה שלנו.
זוהי הזמנה לשומעים להכיר בגבולות ההבנה האנושית ולעמוד בפליאה וביראה מול הגודל האלוקי ולגשת לתורה בסקרנות המהולה ביראת כבוד.
ישנם נושאים שבהם היומרה להסביר הכול מעידה על חוסר הבנה במה אנחנו עוסקים.
כך לגבי עניינים רוחניים עמוקים, כמו גם ביחס לשאלות נוקבות מסוג: ״למה קרתה שואה?״. כל מי שמציע הסברים מלאי פאתוס (ויש אנשים כאלו) בגלל איזה חטא התרחשה השואה ומה הייתה כוונת בורא עולם בזה, מעיד בכך על קטנותו ושטחיותו ופוגע בכבודם של הקורבנות הי״ד.
התגובה הקולעת יותר היא זו של אהרן כאשר התרגש עליו האסון האישי בפטירת שני בניו ביום אחד: ״וידום אהרן״ (ויקרא י,ג): אני לא יודע ולכן בוחר לשתוק. דרך כזו עדיפה על פני הסברים קטנים שאין בכוחם לשכך את הכאב ולפתור את השאלות.
.4 גם לי יש רב – ברור שהתשובה לשואל לא תתמצה ב׳אני לא יודע׳ וזהו, אלא תכלול הזמנה להמשך קשר, כאשר כל אחד מן הצדדים יעשה את המאמץ שלו לברר ולתת לה מענה. הרב מצידו יחפש בספרים, יתייעץ עם עמיתיו ואולי גם יפנה לרב שלו, שחכם וקשיש ממנו, בבקשה שיאיר עיניו בתשובה.
ואחרי ככלות הכול, בתשובה הצנועה והמתוקה של ׳אני לא יודע׳ יש הגדרה מחדש של תפקיד הרב. מלהיות מקור של תשובות וידע, להפוך למנחה לצמיחה רוחנית. האם זה לא עדיף?
