בדרך כלל זה נשמע כך: ״הרב, אפשר להתייעץ איתך על משהו אישי?״, ״בוודאי״, אני עונה.
״אבל זה יישאר רק בינינו, כן?״, השואל מתעקש.
״ברור״, אני מרגיע אותו.
״ולא תפרסם על זה אחר כך טור בעיתון?״, הוא מוודא בשנית. כאן אני כבר מחייך.
שמירת פרטיות של אנשים היא ערך עליון בעיניי והוא גם מעוגן בהלכה.
התורה מצווה ״לא תלך רכיל בעמיך״ (ויקרא יט, טז). והרמב״ם פסק: ״איזהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אע״פ שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם״ (הלכות דעות, פ״ז, א-ב).
הכלל הזה נכון לכל יהודי, וגם רב אינו יוצא מן הכלל ואסור לו לרכל ולחשוף מידע פרטי על אדם.
לפני 2,400 שנים ייסד היפוקרטס, הרופא היווני, את השבועה המפורסמת, שאומנם נכתבה עבור רופאים, אבל רלוונטית למעשה לגבי כל בעלי המקצוע: ״כל אשר אראה ואשמע בשעת הטיפול וגם שלא בטיפול, באורח חיי האנשים… לא אגלה מזה מאומה, כי ידעתי כי סוד מופלא הוא שאין להזכירו״.
בין שני מתייעצים
השאלה היא מה יעשה הרב כאשר אדם חושף בפניו את ליבו ומגלה לו מידע אישי, אבל עולה ממנו נזק שעלול להיגרם לאדם שלישי.
כשמדובר באיש מקצוע, כמו רופא, למשל, המחויבות לשלום הציבור גוברת על הסודיות הרפואית.
דוגמה לדבר: אדם האוחז בהגה לעיתים מזומנות והרופא מגלה שהתערערה בריאותו הפיזית או הנפשית עד שנהיגתו מסוכנת. האם רשאי הרופא לעדכן את משרד
הרישוי על מצב בריאותו של הפציינט?
התשובה לכך ברורה: לא רק שאותו רופארשאי לספר על מצב בריאותו של החולה, אלא שחייב הוא לעשות כן. היסוד לכך הוא ‘דין רודף’ המפורסם: ״הרודף אחר
חברו להורגו, אפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווים להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של הרודף״ (רמב״ם הלכות רוצח א,ו).
הכלל הזה תקף גם כאשר האדם אינו מתכוון להרוג במזיד את הזולת, אבל בפועל עלול לגרום לכך – מצווה על כל אחד לעשות כל מה שאפשר כדי לעצור זאת.
ובחזרה אל הרב: מה לדעתכם עליו לעשות כאשר בא לתנות בפניו את ליבו על מצבו הכלכלי הרעוע, ומספר שהעסק שלו על סף קריסה, ושעה לאחר מכן מגיע אדם אחר אל הרב ומבקש ברכה לקראת שותפות חדשה שהוא עומד לחתום עם הראשון.
האם הרב יכול להסתיר את המידע ששמע אך לפני רגע ולברך את העומד לפניו בברכת דרך צלחה, או שעליו להפר את הסודיות ולעשות כל שביכולתו כדי להציל את השני מלהיכנס אל עסק שעלול לגרום לו נזק כלכלי גדול?
עזר כנגדו
דילמה נוספת עולה ביחס לשמירת סוד על ידי הרב מפני רעייתו, הרבנית.
במבט ראשון נראה שהיא אינה שונה מכל אדם אחר ואסור לרב לספר לה מידע אישי שאנשים שיתפו אותו בפרטיות. אך המציאות מורכבת יותר. סיפר לי ידיד, המכהן כרב באחד היישובים, שאחת מנשות הקהילה סיפרה לו שחוותה אובדן היריון וביקשה ייעוץ הלכתי לגבי ההשלכות מבחינת הלכות נידה.
הרב לא אמר על כך אף מילה לאשתו ושמר את הדבר בסוד. כמה שבועות לאחר מכן פגשה הרבנית באקראי את אותה אישה בין שבילי היישוב, וזאת הביעה את אכזבתה העמוקה מכך שהרבנית לא טרחה לבוא לביקור או אפילו להתקשר כדי להתעניין בשלומה ולעודד אותה אחרי האובדן שחוותה.
הרבנית הופתעה מאוד ואמרה שלא היה לה שום מושג על ההעניין.
״מה, בעלך לא סיפר לך?״, תמהה הגברת.
נדמה לי שהדרך היחידה להימנע מאי הבנות שכאלו היא לשאול ישירות את השואל/ת:
״האם זה בסדר מבחינתך שאשתף בעניין את רעייתי?״.
למה התכוון השואל?
דילמה נוספת היא באשר לשאר ’כוחות העזר׳ שאמורים לסייע לרב במלאכתו.
האם כאשר אדם מספר לרב שפיטרו אותו מהעבודה לאחרונה והמשפחה מצויה בקושי כלכלי, על הרב לפנות לוועדת החסד של הקהילה ולבקש מהם שיעשו מה שביכולתם כדי לסייע לאותו אדם? האם זוהי העזרה הנכונה וייתכן שבגללה האיש בעצם פנה לרב, או שאולי אותו אדם ייפגע מאוד שמצבו הדחוק נחשף לעיני אנשים אחרים וירגיש שהרב הפר את האמון שניתן בו?
הלוואי שהייתה נוסחה פשוטה וחד משמעית לכל המקרים האלו, ונראה שעל הרב לשקלל בכל פעם את הנתונים ולהעריך מה נכון יותר לעשות, ולהתפלל לה׳ שלא תצא תקלה מתחת ידו.
אחרי ככלות הכול, ייתכן שברגע זה ממש כמה מקוראינו הוותיקים מרימים גבה: אתה מקדיש פה טור שלם כדי לדון בחובתו של הרב לשמור על חיסיון הפונים אליו, ואתה הוצאת ספרים שלמים של שיחות ווטסאפ עם אנשים, כולל תמונות של השואלים? האם כולם נתנו את רשותם?! איך העזת לחשוף את נבכי נפשם ואת לבטיהם הפנימיים לעין כול?!
ובכן, תנוח דעתכם, חברים.
אומנם כל ההתכתבויות שפרסמתי הן אמת לאמיתה ומשקפות שיחות אמיתיות בכתב או בעל פה, אבל לעולם לא נחשף בהן מידע אישי על אדם. כל הפרטים המזהים שונו לגמרי, באופן שאין שום אפשרות לדעת במי המדובר. ולגבי התמונות, נחשוף כאן סוד צבאי: התמונות הן אילוסטרציה בלבד. הן שייכות לכמה גויים אקראיים משבדיה וממקסיקו, מסינגפור ומשוויץ, ולא לאף אחד שאתם מכירים מפתח תקווה, פרדס חנה או ירושלים. ■
