“בליל שבת הרגשתי כזה כעס על אלוקים. ישבתי בבית הכנסת. הסידור היה מונח לפניי, אבל לא הייתי מסוגלת להתפלל…”.
כך סיפרת אחת הבנות איתן נפגשתי אתמול בישוב אפרת.
זמן קצר לפני כן הגעתי לניחום אבלים בבית משפחת די ונדהמתי לראות את המוני עמך בית ישראל מציפים את הבית בנחשול של אהבה ותמיכה. כמה מנשות הישוב, לבושות סרבלים צהובים, תפקדו כסדרניות וניתבו את האורחים הרבים שבאו מכל רחבי הארץ. המעמד שאמור היה להיות עצוב, היה מלא הוד ורוממות.
באמצע אוהל האבלים המיוחד שהוקם בחצר ניצב כמגדלור, ליאו, האבא והבעל השכל, אוחז מיקרופון, ובאנרגיה שלא מהעולם הזה מספר ומעורר, מרתק ומחזק.
המפגש עם נוער מהיישוב, ובעיקר עם הבנות שהיו חברות של מאיה ושל רינה היה מאתגר יותר.
העיניים היו מוצפות בעצב שמאחוריו הסתתר לב צורב מגעגוע.
הן סיפרו לי זכרונות ואני שיתפתי במחשבות ולאט לאט הירשו לעצמן להעלות שאלות נוקבות יותר.
“מה יהיה הלאה?”, שאלה אחת החברות, “אחרי שקורה אסון כזה אנחנו אמורים להתנהג כמו קודם?”
“התשובה היא כן ולא”, אמרתי, “בוודאי שאנחנו חייבים להמשיך קדימה ובכל הכוח. הרי מה רצו אותם רשעים אם לא להחליש, להפחיד ולייאש אותנו? אנחנו נראה להם שאין כוח שבעולם שיכול לעצור את עם ישראל”.
לקחתי נשימה והוספתי “האם נחזור להיות כמו שהיינו ביום שלפני הרצח?
ובכן, אני מקווה שלא. אדרבה, הלוואי שבזכות זה נתעורר כולנו להיות יותר ממה שהיינו עד כה. וכל הטוב והאור שקרן מהחברות היקרות שלכן ימשיך לחיות מעכשיו בתוככן ובכל העוצמה. אתן תמשיכו מעכשיו הלאה עם חיים שיהיה בהם יותר אמונה, יותר תקווה, יותר חסד ויותר אהבה”.
“אני מבולבלת”, אמרה פתאום אחרת, “אם אלוקים שלח את המחבל הזה לעשות את הפיגוע והכול בעצם מכוון מלמעלה אז למה הוא ייענש על כך, הרי זה רצון השם, לא?”
“יש כאן שני מישורים שונים לגמרי”, ניסיתי להסביר, “אותו רשע שביצע את הפשע, עשה זאת מתוך מניע שלילי של רוע ואכזריות והוא ייענש בעולם הזה ובעולם הבא בכל החומרה על שגדע את חייהן של שלוש נפשות טהורות.
אך מעבר לכך, יש חשבון אחר לגמרי, והוא החשבון האלוקי שגבהו דרכיו מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו.
על פיו אין דבר בעולם שקורה במקרה, והכול מחושב ומדויק גם אם הוא מעבר להשגה שלנו.
זה הרגע בו עלינו ללמוד מדרכו של אהרון שגם הוא איבד במפתיע שני בנים ולמרות הכאב והקושי הגדול – “וידום אהרון”. דממה מהדהדת שנובעת מאמונה יצוקה שיש פשר וסיבה לכל מה שקורה והכול מכוון משמים”.
“ומה עם כל התפילות של רינה?”, הקשתה אחרת, “איזו כוונה מדהימה הייתה לה. אז הכול ירד לטמיון? כל הבקשות שלה על עם ישראל, שום דבר לא ייצא מהן?”
“הפוך”, אמרתי לה, “תראי כמה טוב יצא מהתפילות שלה. רק לפני כמה ימים עוד נשמעו פה דיבורים על ‘מלחמת אחים’ ועל קרע בעם. אסון כזה דואג להזכיר לכולנו מי האויב האמיתי ושאנשים אחים אנחנו.
לגבי רינה, קשה לתאר איזו התעוררות עצומה התרחשה פה בשבוע האחרון. כמה יוזמות רוחניות, כמה מפעלי חסד, כמה אנשים שהסיפור הזה נגע להם בלב וקיבלו על עצמם להיות יותר טובים. וואו! איפה תראי עוד נערה בת 15 שהשפיע חזק כל-כך על אנשים רבים כל-כך?”
השיחה התמשכה עוד ועוד וכשהשעון כבר התקרב לחצות והיינו חייבים להיפרד ראיתי אותה בזווית העין.
ניצבת בצד, נאחזת בסידור כמעט בכוח ו…מתפללת.
בליל שבת הלב שלה עוד היה מלא בכעס והיא לא הייתה מסוגלת.
בינתיים אולי היא גילתה שהוא רחב יותר. ועם כל הכעס והתסכול על האסון שבא עלינו, יש בתוכנו גם מקום לחמלה ולאהבה, לכמיהה ולתחנונים שלא נדע עוד צער ומכאן ואילך נדע רק בשורות טובות והשם יברך את עמו בשלום.
