יומיים אחרי שהוכתר ידידי, הרב שלמה, לתפקידו כרב קהילה, הזדמן לידיו מבחן ראשון. והוא נכשל בו.
זה קרה ביום חמישי ערב חג השבועות.
מיד אחרי תפילת שחרית הרב אמר דבר הלכה והסביר שהיות שהשנה החג צמוד לשבת יש לעשות לפני החג 'עירוב תבשילין' כך שיתאפשר לבשל בחג עבור השבת.
אברהם, אחד מחברי הקהילה הוותיקים, שאל מיד: "כבוד הרב, אשתי סיימה עוד אתמול את כל הבישולים. האם בכל זאת עלינו להניח עירוב תבשילין?"
הרב לא היסס הרבה ופסק: "אין צורך".
רק כשחזר לביתו התעורר בליבו ספק והוא החליט לפתוח ספר ולבדוק. במהרה התברר לו שטעה. גם מי שאינו מתכוון לבשל עוד צריך להניח עירוב תבשילין כך שיתאפשר לו להדיח כלים, לערוך שולחן ולהדליק נרות בחג לצורך השבת.
הרב שלמה חש מבוכה גדולה.
לא רק שטעה בפסק הלכה פשוטה, אלא שאמר זאת בפני עשרות מתפללים.
רק עכשיו התמנה לתפקיד הרב וכבר יצטרך להודות בפניהם שטעה? איך יתייחסו מכאן ואילך לפסקים שלו? אולי יחשבו שאינו תלמיד חכם ושאינו ראוי בכלל לכהן אצלם כמורה הוראה?
הרב שלמה התקשר למורו ורבו והתייעץ איתו מה לעשות. התשובה הייתה חד משמעית: "האמת היא מעל הכול. עליך לתקן את הטעות, ואדרבה, ילמדו מכאן חברי הקהילה שרבם החדש הוא איש אמת שמוכן לקחת אחריות ולהודות בטעויותיו. הם רק יעריכו אותו על התכונה הזו".
הרב שלמה קיבל עליו את הדין ובדרשתו בליל החג הודה בטעותו והסביר מחדש את כללי עירוב תבשילין.
ומתברר שבטור הארוך של האנשים שנעמדו אחרי התפילה כדי ללחוץ את ידו ולברכו ב'חג שמח' היו לא מעט שהביעו את הערכתם על כך שהרב דייק ובירר את דבריו.
מאז האירוע חלפו מעל חמש עשרה שנה. הרב שלמה עדיין מכהן כרב אותה קהילה והוא אהוב ונערץ על ידי בני עדתו.
כשגילית שטעית
בתפיסה הנוצרית יש מושג ושמו אלטעות.
משמעותו היא שהאפיפיור לעולם אינו טועה בפסק הלכה בעניני דת.
התפיסה היהודית היא כמובן שונה בתכלית. רק אלוקים אינו טועה. בני אדם עלולים למכשול, כולל תלמידי חכמים גדולים.
הרמב"ם כותב באחת מאיגרותיו שלעולם לא התיימר לומר שהוא תמיד צודק, ואדרבה הוא יכיר תודה למי שיעמיד אותו על טעותו, בעניני הלכה או בכל נושא אחר.
הוא גם מצביע על תופעה משונה שמופיעה במשנה: "בית שמאי אומרים… ובית הלל אומרים… וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי" (עדויות פ"א, יבמות פט"ו).
מה הטעם, שואל הנשר הגדול, לספר לנו מה אמרו פעם בית הלל? אם בשורה התחתונה הם חזרו בהם ומסכימים לבית שמאי, די לומר שבית שמאי ובית הלל מסכימים ש… מדוע להאריך שלא לצורך ולספר לנו מה בית הלל חשבו פעם?
תשובתו מדהימה: רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, רצה ללמדנו, לא לחשוש להודות בטעות.
אם בית הלל היו רוצים להתעקש על עמדתם ולהסביר בפלפולים שונים מדוע הם בכל זאת צודקים, היו יכולים לעשות זאת. אבל הם בחרו להיות אנשי אמת וכשנוכחו לדעת שדעת בית שמאי היא הצודקת, חזרו בהם והודו לדבריהם.
תשובה לא מיידית
מאז שזכיתי להיסמך לרבנות ועוד יותר מרגע שהשאלות התחילו לזרום – תמיד הרגשתי קונפליקט.
מצד אחד, אנשים פונים אליך כבר סמכא. כאיש מקצוע בתחום התורני. הם מצפים לקבל מענה מהיר ומועיל, ואתה כמובן רוצה לעזור להם.
מצד שני, גם אתה בן אדם. התורה היא ענקית – ים שאין לו סוף ולא בכל נושא תורני אתה מומחה.
גם לא תמיד יש לך את יישוב הדעת להתבונן לעומק בכל הפרטים ולחשב מהי התשובה הנכונה.
אחד הדברים שגיליתי עם השנים הוא שאנשים מאוד מעריכים את דחיית המענה.
"תשמע, זו שאלה טובה, ויש בזה צדדים שונים. אני מעדיף לעיין בספרים ולוודא שאני מדייק במה שאני עונה לך. תתקשר אלי שוב הערב, בסדר?".
מתברר שאנשים לא רק שלא מזלזלים ברב שעונה כך, אלא אפילו מעריכים את היסודיות, ההשקעה והאחריות.
האם תמיד ניתן לעשות זאת? לא.
ישנן שאלות בהן אין מנוס אלא להכריע על המקום, וכאן אין לרב ברירה אלא להשתדל ככל יכולתו לכוון אל האמת ולהתפלל עם דוד המלך – "שגיאות מי יבין" (תהילים יט,ג). ובמקרה של טעות – יהיה עליו לאזור אומץ, לקחת אחריות ולתקן.
השבת הגרועה-הטובה ביותר
הרב יעקובסון מניו-יורק קיבל הזמנה מחברו שכיהן כרב באחת הקהילות באמריקה, להתארח אצלם לשבת הרצאות.
זו הייתה פעם ראשונה שהוא קיבל הזמנה מכובדת שכזו והוא שמח על ההזדמנות. במהלך השבת הוא העביר שיחות ושיעורים רבים ובסיומה פנה אליו נשיא הקהילה (כן, באמריקה יש דבר כזה) וביקש שיסור למשרדו.
הרב יעקובסון הגיע לשם בליווי ידידו, רב הקהילה, כשהוא מצפה לשפע מחמאות על השבת המוצלחת. מה שקרה היה כמו מקלחת צוננת של מים קפואים.
"תראה, זה היה פשוט גרוע, מבולבל, סתמי, מיותר. השיחות היו משעממות, הדרשות היו שטחיות…".
רב הקהילה ניסה לגונן על אורחו וטען שהיו מאנשי הקהילה שדווקא נהנו. אבל הנשיא התעקש על דעתו ובמשך רבע שעה שטף את הרב יעקובסון בלי רחמים. מילה אחת טובה לא הייתה לו לומר.
כשסיים הסתובב הרב יעקובסון לכיוון הדלת בדרכו אל שדה התעופה לטיסה שתחזיר אותו לביתו. הנשיא קם אחריו והשיג אותו ליד הדלת. "תשמע, זו הייתה אולי שבת המרצה הכי גרועה שלך, אבל היא יכולה להפוך להיות השבת הכי טובה שלך – אם תדע ללמוד ממנה".
מאז חלפו שלושה עשורים.
הרב יעקובסון שהיה אז רק בן 26 הפך להיות אחד מהנואמים היהודים הטובים בעולם והופיע מאז בחמש יבשות בפני עשרות אלפי אנשים. איני יודע האם חוות דעתו השלילית של נשיא הקהילה הייתה מוגזמת. מה שבטוח שהיא הפכה למקפצה נהדרת ונתנה לרב יעקובסון את אחד השיעורים החשובים של החיים.
