אבא שלי היה מהנדס אלקטרוניקה. בתור ילד הערכתי את מה שהוא עושה והייתי גאה בו, אבל בסתר ליבי קינאתי בכמה חברים שאבא שלהם היה רב.
קינאתי בהם על שזכו לגדול בבית של תלמיד חכם, עם חליפה הדורה וזקן מרשים. אחד כזה שכולם באים לשיעורים שלו בבית הכנסת ומזמינים אותו לומר דבר תורה בכל אירוע. שאם צצה שאלה בהלכה הוא פותר אותה בתוך רגע, וכשצריך עזרה לקראת מבחן ענק בגמרא אתה רגוע כי הוא שולט מעולה בחומר.
כשגדלתי והפכתי לרב בעצמי גיליתי שהילדים שלי לא תמיד שמחים להיות ‘הילדים של הרב’. שמתי לב שזה מעמיד אותם לפעמים בסיטואציות לא נעימות וגורר ציפיות מלחיצות מהסביבה.
דִּבַּרְתְּ בטעות אחרי נטילת ידיים? החברות אומרות לך: “מה זה, הבת של הרב ולא יודעת שאסור לדבר לפני הטעימה?!” אתה מתווכח בקול עם איזה ילד במגרש הכדורגל? אומרים לך: “מה זה, הבן של הרב וככה מתנהג?!”.
שלא לדבר על אלו שפונים אליך בשאלות הלכתיות או אמוניות ומצפים שתשלוף להם תשובה, כאילו ישבת ליד אבא שלך עשר שנים בישיבה ואתה אמור להיות מלומד ובקי.
לפגוש את הרב בנעלי בית
לפני שנים נערך מחקר מקיף בנושא על ידי ד”ר אירבינג לויץ.
הוא גילה שרבים מבני הרב מפתחים קשרים חברתיים דווקא מחוץ לקהילה, שם הם מרגישים בנוח יותר ללא ציפיות מלחיצות מה’ילדים של הרב’. חלקם אף התלוננו על בדידות.
רב אחד סיפר שילדים נמנעו מלבוא לבקר בביתם, מחשש שיפגשו שם במקרה את הרב וזה יביך אותם. לפי המחקר היו גם ילדי רבנים שחשו חוסר תשומת לב מצד הוריהם השקועים בצורכי ציבור, והיו שנגררו למעשי שובבות כדי להוכיח שהם ‘בסדר’ למרות שהם ילדי הרב.
מצד שני, ללא ספק יש גם צדדים מאירים למעמד הזה. זוהי זכות לגדול בבית של תורה ולהיות חלק ממשפחה הרתומה למען כלל ישראל. הדבר אף תורם לדימוי העצמי של ילדי הרב, מחזק את גאוות היחידה שלהם ומעצים את הגיבוש של המשפחה.
המחקר העלה שבדרך כלל ילדי רבנים המשיכו בבגרותם בכיוון של תרומה לקהילה, אך על פי רוב לא בתחום הרבנות (עיינו עוד בספר “שררה שהיא עבדות”, עמ’ 151).
ומה אומרת הסטטיסטיקה?
מתברר שלגילוי האחרון יש שורשים קדומים.
חז”ל כבר שמו לב לתופעה הזו ושאלו בגמרא: “מפני מה אין מצויים תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהם?” (נדרים פא,א).
כלומר, מה פשר העובדה שדווקא במשפחות בהן האבא תלמיד חכם, פחות מצוי שגם בניו יהיו כאלו. אני זוכר את הפעם הראשונה בה נתקלתי בקביעה המפתיעה הזו. מיהרתי אז להעביר בזיכרוני את כל הרבנים שאני מכיר ואת דרך ההמשך בה בחרו ילדיהם כדי לנסות לבדוק האומנם יש אמת בסטטיסטיקה.
מה עומד מאחורי התופעה הזו?
ובכן, הגמרא בעצמה מציעה לא פחות מאשר חמישה הסברים לכך, מה שמלמד שיש כאן עניין מורכב שיש לו סיבות מגוונות.
כך או כך, מתברר שיש כאלו שהדבר דווקא מנחם אותם.
לא אשכח את אותה שבת בה ישבתי בבית הכנסת לבדי, היות שלבני הייתה אז שבת ישיבה והוא לא היה כלל בשכונה. בסוף התפילה ניגשה אלי אחת המתפללות שכנראה השקיפה עלי בדקדקנות מעזרת נשים ואמרה בקול מתקתק: “נו, אז אני רואה שגם הבן של הרב לא תמיד מגיע לתפילה. אז אני יכולה להיות רגועה לגבי הבן שלי…”
ההבטחה של הרבי
ואם לגבי בני רבנים יש חשש שלא ילכו בדרכם, כשמדובר בכאלו היוצאים לשליחות ב’סביבה עוינת’, החשש גדול כפליים.
אומנם הרב זכה להסתופף במשך שנים בישיבה, לגדול בתורה ולבנות חוסן אישי, אך מה נגיד על ילדיו הצעירים? הם הולכים אחריו במדבר בארץ לא זרועה, ומצטרפים אליו בתפקידו הרבני ביישוב חילוני או ברמה דתית נמוכה, לומדים בבית הספר המקומי ופוגשים בגינה אחר הצהריים ילדים שונים מהם בתכלית. איך הדבר ישפיע עליהם?
מספרים שלגבי בני השלוחים של חב”ד הייתה לרבי מליובביץ’, הבטחה מיוחדת: “אני ערב לחינוך ילדיכם“.
גם אם ייצאו לשליחות בקצה העולם, ללא בית ספר יהודי וללא חברים מתאימים, הרבי לקח אחריות על כך שילכו בדרך הטוב ולא יסורו ממנה. יודעי דבר אומרים שההבטחה התקיימה ובני השלוחים ידועים בהצטיינותם ובחיבורם העמוק לדרך של הוריהם.
אחד הדברים שיכולים לעזור לילדי הרב ולשמור עליהם הוא לרתום אותם לשליחות החשובה של הוריהם.
ידידי, הרב משה, המכהן כרב בשכונה חילונית גדולה, מינה את בנו יאיר בן ה-12 לאחראי על קבלת האורחים לבית הכנסת. יאיר ניצב תמיד בפתח ומקבל בסבר פנים יפות כל אורח חדש, מגיש לו סידור ועוזר לו למצוא מקום ישיבה.
אצלנו בבית כאשר מתקיים שיעור בליל שבת, הילדים נרתמים לסדר את הכיסאות בסלון לקראת השיעור ולפרוס את הכיבוד (תוך בדיקה מדגמית מכל צלחת שהאוכל אכן טעים).
מידי פעם אני משתף אותם בשאלות שנשאלתי באותו שבוע (תוך טשטוש פרטים מזהים של השואלים, כמובן) ואנו עורכים דיון פורה מה נכון לענות.
אין ספק שיש מחיר בלהיות הבן/הבת של הרב, אבל כשמבינים את הערך של המשימה הזו, מקבלים כוח להצטרף אליה ולהיות גאים בה.
