נמאס לי, פשוט נמאס לי!
מצד אחד העולם כל כך התקדם והתרבות הגיעה להישגים מדהימים.
מצד שני יש תחומים בהם לא זזנו מילימטר. אנחנו תקועים ופרימיטיביים כאילו תקופת האבן עכשיו.
על מה אני מדברת, אתה שואל?
על היחס לנשים! כן, היחס לנשים.
שלא תבין אותי לא נכון, פָּרָס היא אימפריה אדירה, ואני שמחה על הזכות לחיות בה ולשאת את כתרה על ראשי.
א-ב-ל בכל פעם מחדש אני משתגעת מהיחס המשפיל והמבזה כלפי מי שלא זכתה להיוולד זכר.
האל ברא אותנו בדיוק כמו את הגברים, אבל היחס אלינו שונה לגמרי.
בעוד שאת הגבר שופטים על פי כישוריו, חוכמתו ותוכן דבריו, אישה נבחנת בראש ובראשונה על פי נתוניה הפיזיים ויופיה.
יותר מידי גברים מרשים לעצמם לזרוק לעלמה צעירה הערות על גופה ומראיה, ויש חצופים המעזים אף לשלוח יד ולגעת. נערה צעירה שתלך ברחובות שושן, עלולה לספוג הערות חצופות והצעות מגונות מידי גברים זרים.
שלא תבין אותי לא נכון, כאישה אני אוהבת להתלבש יפה ודואגת לטפח את עצמי. נעים לי, כמו לכל אחת, לקבל מחמאות ולהרגיש מושכת.
אבל כשגברים מנצלים הזדמנות להיצמד, לשלוח ידיים ולזרוק הערות על גופך – בא לך לצרוח.
ועוד לא אמרתי מילה על נורמות הלבוש המזעזעות שהתפתחו בבירת הממלכה. בעוד שגברים מופיעים לאירועים פומביים לבושים במיטב מחלצותיהם המכסות באופן מכבד את גופם, מהנשים שלצידם מצפים להתלבש באופן צמוד וחושפני כאילו נאספו הרגע מרחוב הפרוצות שבפאתי העיר.
שלא לדבר על שיטת המכירות הבלתי נתפסת בשווקי העיר. לפני כמה ימים יצאתי כדרכי לטיול צהרים והוריתי למשרתים להוביל את כרכרתי אל היריד. אני אוהבת לסקור את הדוכנים, לשאוף את הניחוחות ולהביט בשפע הסחורה.
אלא שהשנה נדהמתי לגלות שיטת מכירה חדשה ובזויה. בכל מיני דוכנים, לצידם של חפצים שהועמדו למכירה, הוצבו נשים צעירות בלבוש מינימאלי, על אף שאין כל קשר בינן לסחורה…
האם לשפל כזה התדרדרנו? האם גוף האישה הפך לאמצעי זול לקידום מכירות שטיחים, אריגים וכלי בית?
האם אישה היא אדם עם אישיות, רצונות, רגשות וכבוד עצמי או חפץ וכלי לשימוש הזכרים?
זהו! נמאס לי. הרגשתי שחייבים לשים סוף לטירוף הזה.
אז קיבלתי החלטה. מסוכנת אבל בלתי נמנעת.
כששליחו של המלך הופיע לפניי עם ההזמנה המשפילה להציג לראווה את עצמי במשתה הגברים – הרגשתי שזה הרגע לעשות מעשה. ידעתי שאם אכנע גם הפעם – השינוי המיוחל לעולם לא יקרה.
מה עשיתי, אתה שואל?
גייסתי את כל האומץ והעוז שהצלחתי לאסוף בלבבי, ואמרתי לסריס שישוב אל הוד מלכותו ויגיד לו שהוא יכול לקפוץ לי…
אני, למשתה הגברים, לא באה, גם אם אצטרך לשלם על כך בְּכִתְרִי!!!
מאז חלפה מחצית השעה.
לא אשקר לך ואומר שאיני חוששת מתגובתו של המלך (בפרט כשהוא שותה, אין לך מושג מה הוא מסוגל לעשות…), אבל יש גבול כמה אנחנו הנשים יכולות עוד לבלוע את רמיסת כבודנו ואישיותנו על ידי גברי הממלכה.
משהו חייב להשתנות!
הנה אני רואה את עדת הסריסים עושה את דרכה לכיווננו. כנראה הם רוצים להודיע לי את תגובתו של המלך.
מה יהיה איתי מחר? אינני יודעת. אך אם צריך לשלם מחיר כדי שתקרה כאן מהפכה – אני מוכנה להיות המחיר הזה. העתיד חייב להיות שונה!
אין לי ספק שבעוד מאה, מאתיים, אלפיים שנה מהיום – דברים ייראו אחרת לגמרי.
אתה לא חושב?
