אתמול בחצות חזרתי מהר ברכה.
כמה רשמים מביקור בלתי נשכח:
1. לא הכרתי כלל את הלל ויגל הי"ד. אך כמה סיפורים ששמעתי שם מחבריהם, הספיקו כדי ללמד אותי כמה הפסדתי.
2. עשר דקות ישבתי ליד הרב שלום ואסתי יניב המדהימים. היה די בזה כדי שאבין באיזה בית צומחים שני פירות מתוקים, רגישים, טובים ושמחים שכאלו.
3. נפגשתי גם עם נוער הר ברכה שעבר טלטלה גדולה. שלום ואסתי הם רכזי הנוער של היישוב, ורוב החבר'ה הכירו היטב את הלל ויגל, כשכנים וחברים. עמדתי מולם וראיתי את הכאב והדמעות אך לא פחות מזה את החוסן והנחישות.
4. למה דווקא אנחנו חוטפים כאלו מכות, הם תלו בי עיניים שואלות.
כי אתם בחזית, עניתי להם.
אתם זוכים לחיות במוקד המאבק ולהיות סוג של סיירת מטכ"ל שמובילה את העם ששב הביתה אל ציון. ארץ ישראל, כך לימדונו חז"ל, נקנית בייסורים, ועצוב לנו מאוד על כך פצוע ועל כל הרוג.
ויחד עם זאת אנו מלאי תודה לה' על הזכות לחיות בדור של גאולה, במדינה משלנו ועם צבא משלנו.
5. טרור, כך אמרתי להם, אינו מסוגל לנצח מדינה, בטח לא את מדינת ישראל. אבל הוא כן יכול להפחיד, להחליש ולייאש.
עברנו את פרעה והמן, את נבוכדנצר ואת טיטוס – בעזרת השם נעבור גם את הגל הנוכחי ונצא מנצחים.
6. ובכל זאת, הם שאלו: האם אפשר לשמוח בחודש אדר אחרי שקורה לנו אסון כזה? האם זה לא סותר?
אבל אם זו שמחה על השייכות שלנו לדבר המופלא ששמו עם ישראל, על הקשר שלנו עם הקב"ה ועל הזכות לחיות בדור של גאולה כשסביבנו אנשים מלאי רוח ואמונה ומתיקות כמו שני האחים שהכרתם, אז זה ממש לא סותר.
7. הרבה אנשים שואלים אותי "מה יהיה הסוף?!", אמרתי להם לפני שנפרדנו, "ובכן, התשובה על כך פשוטה. יהיה טוב! לגמרי!
כי ריבון העולמים דיבר טוב על ישראל ודבר אחד מדבריו אחור לא ישוב ריקם.
כמה זמן זה ייקח?
שבוע, שבועיים, שנה או שנתיים, מאה, מאתיים. איננו יודעים. אך אנו מלאי אמונה וסבלנות שצמח דוד עבדך הולך וגדל ופורח ומשגשג לרגל עינינו וגם ברגעי קושי אין לנו ספק שרווח והצלה יעמוד ליהודים.
בדרך חזרה עברתי דרך חווארה.
הציר היה חשוך לגמרי והמקום נראה כמו עיירת רפאים.
כל כך הפוך מהאור הגדול שקרן מהבית בראש ההר. הר הברכה.
