את שרית אני מכיר כבר עשר שנים. היא פנתה אלי בפעם הראשונה להתייעצות על דייטים ומאז לא פסקה לשאול בנושא. לא הבנתי מה מעכב בחורה טובה כמוה למצוא חתן, ובכל פעם שראיתי את שמה על הצג פיעמה בליבי תקווה שהפעם תבוא הבשורה: "הרב, מגיע לי מזל טוב! אני מתחתנתתתת…". במקום זה קיבלתי ממנה לילה אחד את ההודעה הבאה:
"שלום הרב. אתמול חגגתי יום הולדת 36. לבד… המשפחה והחברות השתדלו לשמח אותי ואני עטיתי עליי חיוך מאולץ אבל הלב שלי שרף מכאב.
כי בחדר עם העוגה והבלונים הוורודים ריחף צל גדול. צילו של מי שכבר שש-עשרה-שנה אני שקועה בחיפוש נואש אחריו אבל הוא ממשיך לחמוק ממני. כן, הדייט הראשון שלי היה ביום הולדת עשרים ומאז אני בתוך מערבולת מטלטלת ללא שום ידיעה מתי הסיוט עומד להיגמר, אם בכלל.
קשה לתאר איזה מסלול ייסורים עברתי עד היום.
כמה דייטים מתישים סידרו לי עם בחורים שחלקם לא בוגרים וחלקם מוזרים. כמה סדנאות לזוגיות עברתי. כמה כסף שפכתי על ליווי מקצועי. ו…כלום. שוב ושוב אני מצפה, מתכוננת, חולמת, ולמחרת מנסה לאסוף את רסיסי הלב השבור שלי. ואני מה כבר ביקשתי, ריבון העולמים?! להיות רעיה אוהבת?! להיות אמא מסורה?! קשה למי שכל היקום הוא כמו גרגר בשבילו לארגן לי את זה?!
אומרים, שיום הולדת הוא גם זמן של חשבון נפש. תהיתי לעצמי, הרב, אולי השנה הגיע הזמן להפסיק להשלות את עצמי.
אולי צריך לאזור אומץ ולהכיר בכך שהיעוד שלי אחר. שהגורל של שרית בת חנה הוא להישאר רווקה, ובמקום לבזבז אנרגיות על דבר שלא עובד, פשוט להשלים עם המציאות ולהרפות.
כמה אפשר להתעלל בעצמי ולהיחשף כל פעם מחדש מול גבר שככל הנראה לא אפגוש עוד לעולמים?! כמה אפשר לחיות בהרגשה שהחיים שלך בסטנד-ביי?! לספוג את הביקורת של הסביבה על כך שאת בררנית ובאשמתך החיים שלך תקועים ואת רק 'חצי בן אדם'?! אולי הגיע הזמן להפסיק לְצַפּוֹת, כי הלב שלי כבר לא מסוגל לעמוד בעוד אכזבה…".
מה הפריע לאלוקים?
המכתב העצוב של שרית הוא קצה קרחון של אינספור שאלות שמגיעות לרב ממגזר 'שקוף' שצמח למימדי ענק בעשורים האחרונים: מגזר מחפשי הזוגיות.
כשאלוקים ברא את העולם הוא היה מרוצה ממה שיצא: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" (בראשית א,לא). רק דבר אחד קלקל את התמונה המושלמת: "לא טוב היות האדם לבדו" (ב,יח).
ומתברר שגם בעידן הרשתות חברתיות כשאנחנו סוּפֶּר מתוקשרים, אין תחליף לקשר הקרוב והאינטימי עם בן/ת זוג. יש כאלו שזכו למצוא מהר מאוד את שאהבה נפשם.
לאחרים, ואני ביניהם, זה לקח קצת יותר זמן. ויש כאלו שמתבוססים שנים מבלי לראות את האור בקצרה המנהרה. והמסע הסוער בדרך לחופה מעורר לא מעט דילמות שאני פוגש מידי יום כרב: הלכתיות, מוסריות, משפחתיות ואישיות.
בחור שסובל מבעיה רפואית או נפשית – מה הרגע בו הוא חייב לספר על כך לבחורה שהוא נפגש איתה? כיצד לעשות זאת נכון באופן שלא יהרוס את הקשר? איפה עובר הגבול בין להיפתח באופן מקסימלי אל מי שאני מנסה לבנות איתו קשר קרוב, לבין לשמור על גבולות ההלכה והצניעות? איך להיות בטוח ש"זה זה" ולהתגבר על הפחד המשתק מחיי הנישואים עם כל האתגרים והקשיים שמתלווים אליהם? ומה לעשות אם כבר החלטת, אבל ההורים מתנגדים בתוקף לבחירה שלך ומאיימים להחרים את החתונה?
להזיז את העגלה התקועה
לפני שנתיים עלה לי רעיון מקורי.
פעם בשנה אנו מקבלים, כביכול, שעה במתנה: הלילה בו מזיזים את המחוג שעה לאחור ועוברים לשעון חורף. בעזרת כמה חברים יצאנו למבצע: "בשעה טובה" – שעת שידוכים ארצית בה כולם מנצלים את אותן 60 דקות לחשוב על רעיונות עבור חברים/ות שמחפשים אהבה.
כעשרים אלף איש השתתפו בפעם האחרונה שזה קרה ויצאו מכך לא מעט חתונות.
כמה שנים קודם לכן ניסינו להרים פרויקט בשם "ממשיכים מחדש" עבור למחפשי זוגיות מפרק ב'. בצער רב נאלצתי לסגור אותו אחרי שנה כי כולו היה על בסיס התנדבותי, מה שלא איפשר לו להמשיך להתקיים.
בכל שבת וחג כשאני יושב סביב השולחן המשפחתי ורואה את צהלות הילדים אני מרגיש דקירה בלב בגלל כל אותם אנשים נפלאים שכל כך היו רוצים לזכות לנפש קרובה ולילד מתוק שיקרא להם אבא/אמא, אבל עושים שוב קידוש לעצמם בין קירות שותקים.
האם האנשים האלו בראש שלנו? האם אנו מספיק רגישים לקושי ולכאב שלהם? האם אנו עושים ה-כ-ו-ל כדי שהשנה הזו תהיה האחרונה שלהם לבד?
חיים לכתחילה
לא אוכל לתמצת בכמה שורות את כל מה שאמרתי לשרית שחושבת להתייאש ולוותר על המשך החיפוש אחר בן זוג, אך הנה תובנה אחת מתוך מה שאמרתי לה:
חיים של יהודי הם אף פעם לא 'בדיעבד'. העובדה שאת עדיין לא נשואה לא גורעת בכהוא זה מערכך העצום בתור בת, אחות, שכנה, מורה נערצת שמשמשת השראה לתלמידותיה, עובדת ה' ופעילה חברתית.
האם ומתי תזכי לעמוד תחת החופה? אינני נביא אבל כבר רקדתי בחתונות של כאלו שאמרו עליהם: "אין, הוא בחיים לא יתחתן", "לה אין סיכוי". ישועת ה' כהרף עין וכל עוד את ממשיכה לעשות את ההשתדלות שלך באופן נכון – את יכולה לעמוד בלב נקי מול הקב"ה ולומר: "עשיתי את המקסימום מהצד שלי. מעכשיו הכדור אצלך".
ובינתיים, המשיכי את חייך בכל המרץ והשתדלי להיות בן אדם שמח, יצירתי, חברותי ומתחדש. את לא "חצי בן אדם", שרית. את אדם שלם, או יותר מדויק: משתלם שמחפש כל הזמן לטפס לקומה הבאה.
ומה דעתכם? יש לכם רעיונות נוספים להתמודדות עם אתגר הרווקות? מה עוד אתם הייתם אומרים לשרית?
