בערב יום השואה הודיעו בחדשות על פיגוע דריסה בצומת הגבעה הצרפתית בירושלים.
רכב סטה בפתאומיות ממסלולו ודרס בחור ובחורה שהמתינו בתחנת האוטובוס. השניים פונו במהירות לבית החולים ואחרי שעות ארוכות בהן הרופאים נאבקו על חייו של הבחור הוא נפטר מפצעיו.
שמו היה שלום שרקי הי”ד.
למחרת האירוע מסרתי שיעור באיזה כנס ולאחריו ניגשו אלי שתי נשים. “הרב, אפשר לשאול אותך משהו בפרטי?”. “בבקשה”, אמרתי וניגשנו הצידה למקום שקט. “חז”ל אומרים”, פתחה האחת, “שגזירה על המת שישתכח מן הלב אחרי שנים עשר חודש”. הנהנתי בראשי, מנסה להבין לאן הן חותרות. “ובכן”, אמרה השנייה, “זה פשוט לא נכון. אם אהבת מישהו והוא נפטר – אתה לעולם לא שוכח אותו!”.
לקחתי נשימה עמוקה. הכרתי מעט את שתי השואלות האלו וידעתי ששתיהן נשים שַׁכּוּלוֹת. אחת מהן התאלמנה לפני שנים מבעלה שנדקר על ידי פועל שעבד אצלו, והשנייה איבדה את בנה שנרצח בפיגוע ירי. מתברר שבכל פעם שמתרחש אירוע דומה מתעוררים זכרונות וצף הכאב אצל כל מי שחווה על בשרו דבר דומה. בליבי הודיתי לה’ על שהייתה לי היכרות מוקדמת עם אותן נשים ולא התייחסתי לשאלה באופן תיאורטי המנותק ממה שקרה להן.
“אתן צודקות לגמרי”, פתחתי בדבריי, “אדם שהכרנו מקרוב ואהבנו – לעולם יישאר נצור בליבנו. יתירה מזו, קשר בין נשמות הוא דבר נצחי ואינסופי. החיבור הפנימי בין איש לאשתו או בין הורה לילדו, הוא מעל ומעבר לתנאים ולמגבלות של העולם הזה. גם כאשר האחד נמצא פה עלי אדמות והשני בגן עדן, יש הקרנה והשפעה הדדית בין שניהם”.
ממבע פניהן של השואלות נראה היה שהוקל להן במידת מה.
המשכתי. “נראה לי שחז”ל באו לומר דבר אחר. ברגע האובדן נדמה לאדם ש’זהו! הכול אבוד. אני גמור. אין לי תקווה, החיים שלי לא יוכלו להימשך בלעדיו’. ובאמת בתקופה הראשונה שלאחר הפטירה כל דבר שאדם רואה ישר מזכיר לו את יקירו – שיר שהוא שומע ופעם הם האזינו לו יחד, מאכל שהוא מכין ובעבר הם נהגו לשלב אותו בסעודותיהם. והכאב צורב וממלא את הלב ולא מאפשר לשום דבר אחר להיכנס לשם. כל זה נורמאלי לגמרי בתקופה הראשונה”.
שתי הנשים הנהנו בראשן ונראה היה שהן מבינות היטב על מה אני מדבר.
“אך הזמן חולף”, המשכתי, “והקב”ה נתן לו כוח גדול של ריפוי. החיים ממשיכים והעוצמה שלהם גדולה. האדם נזכר שחוץ מיקירו שנפטר, יש עוד אנשים טובים שעדיין חיים והם זקוקים לו – ילדים נוספים, הורים, חברים, קהילה. אם האדם מוכן לאפשר לעתיד להושיט לו יד ולשגר לו תנחומים, הוא יגלה שאומנם הוא לא שוכח את מי שנפטר, אבל כן מאפשר לעוד דברים למלא את מרחב החיים שלו. ומאותו רגע גם השמחה יכולה לחזור, העשייה יכולה להימשך, ההתקדמות, היצירתיות, הנתינה. אנחנו מאמינים שזהו רצונו של הקב”ה מאיתנו וזה גם מה שהיה רוצה אותו אדם שכל כך אהבנו. הוא לא היה מעוניין שנמות איתו, חלילה, אלא שנחיה גם בשבילו. שנמשיך לפעול ולצחוק, לתרום ולהשפיע ונאיר את העולם בשמו ולמענו”.
שתי הנשים הביטו זו על זו ודמעות עמדו בעיניהן. שמחתי שמארגן האירוע בדיוק הופיע ומשך אותי בחופזה לכיוון ההרצאה הבאה, כך שיכולתי להתרחק ולהותיר את שתי הנשים לבדן. בזווית העין הספקתי לראות איך הן מחבקות זו את זו.
איך מנחמים אדם?
כשהייתי נער נתקלתי בסיפור מדהים אך מוזר על רבי יוחנן.
מתברר שגדול אמוראי ארץ ישראל היה אדם למוד סבל והספיק בחייו לאבד (תחזיקו חזק) עשרה ילדים!
הגמרא מספרת שכאשר הוא היה מגיע לנחם אבלים, היה שולף מכיסו עצם קטנה של בנו האחרון והיה אומר להם “זו העצם של בני העשירי שנפטר” (ברכות ה,ב).
במשך שנים לא הבנתי – מה רבי יוחנן רצה לומר להם בזה? שהוא מסכן יותר? שיכול להיות יותר גרוע? שגם הבנים האחרים שלהם עוד עלולים למות? הרי זה לא מנחם ולא מעודד, אלא רק מפחיד ומייאש.
יום אחד הבנתי.
זה היה כשנתקלתי ביהודי יקר בשם דוד חתואל. אדם שאיבד את אשתו ההרה וארבע בנותיו בפיגוע מזעזע בציר כיסופים, ערב הגירוש מגוש קטיף. מחבלים ירו מהמארב לעבר הרכב שלהן וברגע אחד נמחקה משפחה שלימה. האב היה היחיד שנותר כי לא היה איתן ברכב באותה שעה. האם אפשר להמשיך לחיות אחרי מכה כזו? האם יש סיכוי לקום בבוקר ולהמשיך הלאה?
מתברר שכן, והיהודי היקר הזה, אדם מלא אמונה ושמחה, אופטימיות וחיבור לעם ישראל, איש חינוך בכל רמ”ח איבריו, בחר בחיים. הוא המשיך לפועל ולהאיר, נישא בשנית והביא ילדים לעולם, וגם כיום הוא איש רב פעלים שממשיך לעשות ולהשפיע.
נדמה לי שזה גם מה שאמר רבי יוחנן לאבלים שמולו: אני יודע שכואב לכם מאוד על אובדן יקירכם. חוויתי זאת בעצמי לא פעם ולא פעמיים. אבל השאלה החשובה היא: מה הלאה? האם זה אומר שהחיים נגמרו? שהכול אבוד? שאין עתיד? הביטו בי. ספגתי מכות איומות ובכל זאת אני ממשיך לחיות, ללמוד וללמד תורה בכל הגודל והעוצמה ולעביר את הלפיד לדור הבא. גם אתם, ידידיי, יכולים לבחור בחיים. קחו את הזמן שלכם לבכות ולהתאבל. אבל דעו לכם, שבידכם הדבר. זה אולי נראה לכם כרגע בלתי אפשרי אבל האמינו שבבוא הזמן תוכלו לשוב אל החיים ותמשיכו את כל הטוב שעשיתם עד כה ואולי אף ביתר שאת, גם למען יקירכם שכה אהבתם.
