אדם הלך ברחוב וראה גבר הצועד 50 מטר לפניו, אוחז בידו של ילד קטן.
הילד ניסה כל זמן לרדת לכביש והאיש נזף בו בקול: "יעקב, תירגע!", "יעקב, תירגע!".
הקריאה לא עזרה והילד המשיך בניסיונותיו להיחלץ ולרוץ לעבר המכוניות כשהאיש ממשיך בשלו: "יעקב, תירגע".
מיודענו התקרב אל השניים ואז שם לב שכלל לא מדובר בילד. זו היתה ילדה!
'מוזר מאוד', חשב לעצמו, 'אנשים ממציאים היום שמות מוזרים לילדים, אבל אף פעם לא ראיתי אדם שקורא לבת שלו…יעקב'.
הוא לא התאפק וניגש אל האב ושטח בפניו את תמיהתו:
"סליחה שאני שואל, אדוני", אמר, "אבל למה קראת לבת שלך…יעקב?".
"לא", ענה האיש, "זו לא היא. יעקב זה אני".
*****************************
אלף (1000!) משפחות היו איתנו אתמול בלילה במשדר המיוחד להורים, ושם שיתפתי את הסיפור הנ"ל.
ומה אתכם? שאלתי את ההורים, האם גם אתם אומרים לפעמים לעצמכם "יעקב (או שמוליק או שרה או חיים או דבורה) תירגע/י"?
לי זה קורה לפעמים. בפרט ברגעים של עייפות, מתח, לחץ או כעס, שבלי להתכוון עלולים לגלוש החוצה ולצאת על הילדים.
חינוך, אמרתי להם אתמול בערב, צריך לבוא מהראש והלב. לא מהבטן.
כי כשהוא בא מהקרביים הוא עלול להפוך לסתם התגוששות נצחנית עם הילד, לייצר עונשים לא פרופורציונאליים ולא חינוכיים או לשחזר דפוסים מההורים שלנו – אלו שתמיד נשבענו שלא נחזור עליהם כשאנחנו נהיה הורים.
רוצים טיפ מעשי? אמרתי להם, אם היה לך יום שחור בעבודה וחזרת הביתה מאוחר כשאתה גמור מעייפות. אתה נכנס ורואה את הבית הפוך, כל הרצפה זרועה במשחקים והילדים קופצים על הספות בסלון.
רגע לפני שהר הגעש בתוכך מתפרץ עדיף שתגיד לאשתך: "מאמי, היה לי יום זוועה במשרד. יש מצב שאני נכנס להתקלח ושוכב טיפה לנוח?".
אין לי ספק שכשתחזור אליהם רחוץ ורענן בעוד חצי שעה תוכל לקחת אחריות ולנהל עניינים בבית בצורה רגועה וחינוכית ולא עצבנית ולוחמנית.
רוצה לנסות?
