קבענו פגישה של עשרים דקות ואיחרנו אליה בעשרים דקות.
הרב דרוקמן כיהן אז כחבר כנסת וביקשנו להיפגש איתו כדי שיסייע לקדם את הקו החם לנוער “חברים מקשיבים” שהקמנו.
היינו חבורה של ביני”שים נלהבים, אבל איך נאמר, לא הכי מחוברים למציאות… התרגשנו מאוד מההזמנה להגיע ללשכתו של הרב במשכן הכנסת, אבל התעכבנו בדרך ועד שמצאנו את דרכנו בתוך מבוך המסדרונות, הזמן שנקצב לפגישה כבר הסתיים.
עמדנו מולו כחבורת ילדים שנתפסה על ידי המנהל מבריזה משיעור והרגשנו מבוכה גדולה. חששנו גם שהרב יקפיד על שבזבזנו את זמנו היקר והוא המתין לנו לשווא.
אבל לא. כמובן שבתור מחנך בנשמתו, הוא לא היה יכול להתעלם ממה שקרה, אבל הביקורת שנתן לנו אז היתה הכי עדינה ומתוקה שקיבלתי מעולם.
הוא הביט בנו כמו סבא על נכדיו, חיים בחום ובקולו הצרוד אמר לנו כך:
“תראו, אתם עוד צעירים. אבל בואו תשמעו עצה מאדם עם זקן לבן.
לפעם אחרת, כדאי לכם לקחת בחשבון שכשמגיעים למקום עלולים להיות עיכובים בדרך. בוודאי כשמדובר בכניסה אל מקום מכובד כמו כנסת ישראל שיש בידוק ביטחוני ולאחריו עוד צריך למצוא את המקום המדויק.
אני לא אומר זאת, חלילה, כביקורת, רק כחומר למחשבה בשבילכם לעתיד. כדי שלא תפסידו כדאי להתארגן יותר זמן מראש וכך תספיקו את כל מה שאתם צריכים”.
למרות שהזמן הרשמי של הפגישה הסתיים עוד לפני שהתחיל, הרב שינה את הלו”ז שלו והקדיש לנו בכל זאת כמה דקות לטובת המיזם שלנו.
חלפו מאז עשרים שנה ואני בקושי זוכר מה יצא מהפגישה הזו. אבל לראות יהודי בן 75 יושב מול חבורת צוציקים בני 21 שפישלו, ואין לו שום מילה שלילית להגיד להם, רק ‘עצה לחיים מאיש עם זקן לבן’, היה שווה הכול.
