1. היום שאחרי
בדרך כלל כשמשתמשים בביטוי “אחרי החגים” מתכוונים לחגי תשרי או לפסח.
אך האמת היא שגם לשבועות יש “אחרי החגים” משלו, והירידה מפיסגת הר-סיני אל החיים ראויה לתשומת לב מיוחדת.
2. זהירות, נחיתה!
כי במעבר הזה טמונה סכנה. בנאס”א יודעים לומר שהזמן הרגיש והקריטי ביותר עבור חללית הוא רגע החזרה לאטמוספירה. לא מעט אסונות התרחשו בדיוק בנקודה הזו.
ולהבדיל, בספרי המוסר הזהירו: “וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא” (בראשית כז,ל) – הרגע בו יעקב יוצא עם הברכה, הוא הרגע בו מופיע עשיו כדי לקחת את הברכה לעצמו, וההתנגשות ביניהם עלולה להיות קטלנית.
3. מה אתה לוקח איתך?
הראשון שהתייחס לאתגר הזה היה לא אחר מאשר אלוקים בכבודו ובעצמו, כשלאחר המעמד הגדול של מתן תורה הוא מעביר דרך משה מסר לעם: “לך אמור להם: שובו לכם לאהליכם” (דברים ה,כז), בקשה שנראית מיותרת לגמרי (בערך כמו מורָה שתבקש – “תלמידים יקרים, בסוף יום הלימודים אל תישארו עוד בבית הספר. חִזְרוּ בבקשה הביתה…”).
אך אם ריבונו של עולם טורח לבקש זאת, כנראה שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק: לא רק בקשה לחזור ‘פיזית’ אל האוהל, אלא בקשה לקחת איתם את האור הגדול של מתן תורה חזרה אל האוהל ואל החיים.
4. רות, סוף!
גם לחז”ל היה מה לומר בעניין, ובאופן מפתיע הם קבעו שנקרא בשבועות דווקא את מגילת רות. לכאורה, ביום בו אלוקים התגלה מעל פיסגת הר סיני לכל העם ונתן להם תורה, היה מתאים הרבה יותר לקרוא מגילה זוהרת ורומנטית כמו ‘שיר השירים’, למשל, ולא סיפור אפרורי על נערה מואביה שמלקטת שיבולים כדי להביא אוכל לחמותה הענייה ומנסה להתמודד עם בדידות ונידוי חברתי.
אך גם הפעם חכמינו קלעו בול. מה לעשות אבל החיים האמיתיים דומים הרבה יותר לרות מאשר לשיר השירים, ואחרי הקריאה בתורה על המעמד הנשגב של הר-סיני, חשוב מאוד שנמשיך אותו אל מגילת רות הצנועה והעדינה שמגלה איך אותה תורה יורדת אל העולם ומתגלה בחיים עצמם – בנאמנות, במסירות, בחסד, באיכפתיות. מי שייעצר במעמד הר-סיני ולא יגיע לרות, כנראה לא באמת קיבל את התורה…
5. ‘מסע’ או ‘משא’
טיפ נוסף להמשך קיבלנו מספירת העומר. פשוט מדהים איך אדם יכול לספור במשך שבעה שבועות מבלי לפספס אפילו יום, ולא להרגיש שיש משהו מוזר במילים שהוא אומר. ביום ה-20 לספירה, למשל, אומר אדם: “היום עשרים יום לעומר”. כשחושבים על זה – נוסח הספירה היה אמור להיות שונה: “היום הוא היום העשרים לעומר”. הניסוח הנוכחי אומר דבר מאוד מוזר – כאילו היום יש לא רק יום יחיד ספציפי (ה-20 במקרה שלנו), אלא הצטברות של עשרים ימים.
יש כאן מסר עצום לחיים: כל דבר בחיים שעברנו – מפגש עם אדם, ספר, אירוע או חג – אינו רק חוויה נקודתית חולפת אלא מטען שהולך ומצטבר. משהו שימשיך איתנו הלאה כי ‘מסע’ החיים הוא בעצם ‘משא’ החיים.
נכון שלא תמיד אנו מרגישים זאת, אך חז”ל מלמדים אותנו שהשפעות רוחניות אינן מתפוגגות אלא מותירות את חותמן, וככל שנהיה מודעים לכך ונכוון את הכלים שלנו לקלוט ולהפנים אותן, נצא מכל מפגש שכזה עשירים יותר וגדולים יותר.
6. לעשות כלים
רוצים בכל זאת משהו מעשי יותר? בואו תשמעו מה יש לאברהם אבינו ללמד אותנו. האיש המופלא שעמד בניסיון הגדול מכולם שמע פתאום את קול ה’ שעצר אותו “אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר” (כב, יב). התגובה שלו מעניינת מאוד: “וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו” – מסתכל ימינה ושמאלה כאילו הוא מחפש משהו…
הרב קוק מסביר שאחרי האור הגדול של העקידה אברהם חיפש ‘כלי‘ כלשהו ליצוק לתוכו את האור הגדול, ולתעל אליו את האנרגיה הרוחנית האדירה שמילאה אותו. כך גם אנחנו צריכים לחפש ‘כלים’ להמשיך לתוכם את האור הגדול שקיבלנו בשבועות – קבלה טובה, לימוד חדש, משהו מעשי, אפילו קטן, שיעזור לנו לשמר ולממש את האוצרות הגדולים שזכינו להם בחג מתן תורה.
