מחשבות מעבר לים

את השורות הבאות אני כותב לכם ממרחק 9150 ק”מ. אני נמצא כרגע במנהטן שבניו-יורק, אחד המקומות הצפופים, העשירים והמשפיעים בארה”ב ובעולם. כאן נמצא בניין האו”ם, הבורסה בוול סטריט, מגדלי התאומים שקרסו ועוד.

יצאנו למסע של כמה ימים למפגש מרתק אך מטלטל עם יהדות ארצות הברית.
אנחנו בישראל נוטים להתרכז בעצמנו ולהיזכר באחינו שבתפוצות בעיקר כשטסים לטיול בחו”ל ומחפשים מקום כשר לאכול בו. אבל שתבינו, רק בארה”ב חיים מעל שישה מיליון יהודים, מספר ענקי השווה כמעט למספר היהודים בישראל.
מה עובר עליהם? עם מה הם מתמודדים היום?

הנה כמה רשמים מהביקור שטרם הסתיים:

* נתחיל מהקורונה.
לנו בישראל יש תחושה שהסיוט הזה מאחורינו. בניו-יורק מרגישים אותו חזק מאוד. למרות שאין חובה רשמית, המון אנשים מסתובבים ברחוב עם מסכות. אם בטעות תכחכח בגרונך ותשתעל, אנשים יינעצו בך מבט מפוחד ויתרחקו.

* לאן נעלמו הילדים?
הסתובבנו המון ברחובות, נסענו ברכבת התחתית ושמנו לב לתופעה:
המון אנשים הולכים עם כלב. בקושי רואים ילדים!
בכל פעם שאני יוצא מביתי בפתח תקווה אני נהנה לראות את המוני הזאטוטים ברחובות ובגנים הציבוריים מקפצים וצוהלים (אוקיי, וגם מרעישים).
בארה”ב, לעומת זאת, הילודה בשפל היסטורי עם 1.7 ילדים בממוצע למשפחה.
מתברר שבאמריקה הגדולה (כמו בכל העולם המערבי) עובדים קשה מאוד, עסוקים בלעשות כסף באובססיביות, אבל פחות בלהביא נשמות חדשות לעולם.

* מלחמת הזהות
נפגשנו עם יהודי מרשים – הרב משה האוור, מנכ”ל ה-OU, ארגון הכשרות הגדול בעולם. אירגונו מעניק הכשר למיליון ורבע מוצרים ובכסף הרב שנכנס הם משתמשים לטובת חיזוק הזהות היהודית ועשיית חסד באמריקה ובישראל.
בארה”ב ניטש מאבק קשה ביותר על הזהות היהודית ועשרות אלפי יהודים אובדים לנו כל שנה כשהם מתנתקים ומתבוללים. בישראל היהדות האורתודוקסית היא הדומיננטית ורובנו מעולם לא פגש פנים אל פנים יהודי רפורמי. בארה”ב, לעומת זאת, היחס אחר לגמרי: רק 10% מגדירים את עצמם אורתודוקסים. כ-20% קונסרבטיבים, 30% רפורמים, והעצוב ביותר: 30% מגדירים עצמם “בלתי משוייכים”, ביניהם כמיליון ישראלים, ואצלם אחוז ההתבוללות הוא הגבוה ביותר ומגיע עד לכדי 90%.

הרב משה סיפר על הפעילות הענפה שלהם למען חיזוק הזהות, על המאבק הקשה בקמפוסים שם הסחף אדיר לכיוון הפרוגרסיבי והאנטי ישראלי ועל התפקיד החשוב שלנו במאבק הזה. “אתם העוגן שלנו”, הוא אמר, “יהדות ארץ ישראל היא מקור הכוח וההזדהות עבור מי שנמצא בגולה”.

* למה שתיים?

בביקור באחד מבתי הכנסת גיליתי על המשקוף שתי מזוזות. התפלאתי על החידוש האמריקאי. למה לא מספיקה לכם מזוזה אחת? זה כמו יום טוב שני?

התשובה המפתיעה היתה שהמזוזה התחתונה נועדה לנכים בכיסאות גלגלים שאינם מגיעים עד לשליש העליון של המשקוף אבל גם להם יש רצון לנשק את המזוזה בהיכנסם.
תהיתי לעצמי עד כמה אנחנו בארץ מודעים לצרכים של אנשים ששונים מאיתנו. התורה מדברת בלי סוף על כבודם ורגישותם של הגר, היתום והאלמנה. האם דור הסלפי מצליח לראות את מי שאינו הוא?

* מה זוכרים בסוף.

פגשנו את הרב אבי וייס שכיהן במשך חמישים שנה כרב קהילה בארה”ב. הוא התגאה בכך ש-200 משפחות מקהילתו עלו עד כה לארץ (“אבל זה לא מספיק”, טרח לציין).
הכיסא שלו בבית הכנסת לא היה במקום המכובד ב’מזרח’ מול הקהל אלא דווקא בכניסה, ליד הדלת. למה?

כדי שיוכל לקבל במאור פנים כל מתפלל ואורח שמגיע לבית הכנסת, וכדי להיפרד מכולם בסוף התפילה.
הוא לא מסתפק בלחיצת יד אלא מקפיד לחבק את האנשים אחד אחד.

“אני לא זוכר אף מילה מהשיעורים שהעברת, הרב”, אמר לו פעם אחד המתפללים, “אבל את החיבוקים שלך אני לא מסוגל לשכוח”.

ומה אתכם? יצא לכם לחבק מישהו לאחרונה? קחו בחשבון שאולי זה הדבר היחיד שהוא יזכור מהמפגש שלכם…

**********************

יש עוד ה-מ-ו-ן מה לספר, אבל השבת בפתח ונצטרך לחכות לפעם הבאה בע”ה.

אחתום בשאלה שמנקרת לי בראש לאורך כל השבוע הזה:

גילינו בארה”ב דברים יפהפיים אבל גם המון בלבול וניכור.

לא רחוק מהמלון שהשתכנו בו יש בית כנסת שבגלל מחסור במקום שכר לשבתות את הכנסיה הסמוכה (!!!). הם עורכים בה תפילה הכוללת כלי נגינה ומדיטציה, בשידור ישיר בזום לאלף איש בעולם. כמובן שאחוז ההתבוללות אצלם מרקיע ולא ברור מה יהיה עתידו של הדור הבא שלהם.

לא מדובר בסיפור חריג. אלו מיליונים מבין אחינו שהולכים ומתנתקים לנגד עינינו.

מה אנחנו עושים כדי לא לאבד אותם לפני שיהיה מאוחר מידי?! לכם יש תשובה לשאלה הזו?