שאלה: אני לומדת בכיתה יא' באולפנה, וכבר חודש בקשר קרוב עם מישהו שאני מכירה מהסניף. ההורים שלי לא 'מתים' על הרעיון, בלשון המעטה, וגם המחנכת לקחה אותי השבוע לשיחה בעניין. אבל מה לעשות, אני מרגישה שזה עושה לי ממש טוב. הזמן שאני איתו ביחד נותן לי כוח, מעלה לי ת'מצב רוח ואפילו מבחינה דתית אני מרגישה שהשתפרתי מאז שאנחנו מכירים (הוא דוס אפילו יותר ממני). אני באמת לא מבינה מה רע בחבר ואולי אפילו נתחתן יום אחד. לא חבל לפספס משהו טוב שיכול לצאת מזה?
מיכל.
תשובה: שלום מיכל.
שאלת 'מה רע בחבר?'. קודם כל, זה לא רע בכלל. להפך, חבר זה הדבר הכי נפלא בעולם. איזה כיף שיש מישהו קרוב שאיכפת לו ממךְ, שנותן לַךְ הרגשה שאת יפה, שאת מוצאת חן בעיני מישהו. כמה נעים שיש מישהו לְצִידֵךְ שתומך בך ברגעים שאת מבואסת, בכאסח עם ההורים או מעוצבנת בגלל מבחן גרוע או כשלון בטסט. מסתבר שכשאלוקים ברא בעולם את האהבה הוא ידע מה הוא עושה, אה?
אבל דווקא בגלל שהאהבה היא נשק גרעיני רב עוצמה חייבים לדעת איך להשתמש בה בצורה נכונה. ויש לזה כמה כללים. הראשון הוא שכדי ששני אנשים יהפכו להיות דבר שלם אחד, הם חייבים להיות קודם כל 'חצי'. יש כברת דרך שכל אחד חייב לעבור עם עצמו כדי שיגיע בשל ומוכן להתחברות עם הצד השני. תקופת הנעורים היא זמן יקר בו כל אחד צריך להיות משוחרר ממחויבות לאדם מסוים ולבנות את עצמו בחופשיות, להתפתח ולצמוח לכל הכיוונים. לנסות, לחפש, לבדוק, לברר, מבלי להיות כבול למישהו אחר ולצורך להתחשב בו. מעבר לזה, אהבה בגיל שש עשרה היא עוצמתית, סוערת ומטלטלת. לא תאמיני כמה חבר'ה תקועים עד היום בלי תעודת בגרות רק בגלל שהייתה להם חברה מקסימה בשביעית. היום, חמש שנים אחרי אין להם חברה בכלל. וגם בגרות לא… זהו סימפטום לכך שהקשר הוא פעמים רבות קשר של בוסר. הוא עונה לי על כל מיני צרכים וחסכים אבל לאו דווקא הדבר הנכון באמת בשבילי כרגע.
את שואלת מה לגבי האפשרות שתתחתנו יום אחד? תראי, גם אני מכיר את הסיפור על הזוג שהיו חברים מכיתה ז' והיום הם נשואים באושר עם שמונה ילדים. אבל דעי לך שעל כל אחד כזה יש חמשת אלפים (!) שנפרדו אחרי שנה או שנתיים, ורק נשארו עם כאב לב, צלקות וזיכרונות שליליים. לא חבל? הדבר הכי טוב שאני יכול לאחל לך הוא שכשתגיעי בעז"ה לרגע המדהים בו תעמדי תחת החופה עם בחיר ליבך, תסתכלי לו בעיניים במבט מאוהב ותדעי שהוא האחד והיחיד, הראשון שלך. שלא יהיו לך זיכרונות מהחבר מהחמישית, ומהחבר מהשביעית, וזה מהשירות הלאומי… ובשביל זה חייבים דבר אחד. סבלנות.
ועוד לא אמרנו מילה על הניסיונות וסכנת הנפילה. בייחוד, נגיעה, הרהור. לא כי אנחנו רעים. פשוט כי אנחנו בני אדם, בריאים ואוהבים, וקשר בין בני אדם הוא דבר חי שדורש את שלו ומבקש להתקדם. קשה מאוד (בלתי אפשרי?) וכואב מאוד למתוח אותו כמו מסטיק על פני כמה שנים כשבעצם אנחנו כל הזמן חסומים ביכולת לבטא את האהבה שלנו בגלל המגבלות ההלכתיות וגם בגלל שעדיין אנחנו לא בטוחים שזה זה ולא יכולים להתחתן.
איך מתמודדים בפועל עם ההחלטה הזו? זה כבר נושא לפעם אחרת, אך אומר לך רק דבר אחד. את בן זוגך המיועד לך משמים, שבת הקול הכריזה עליכם עוד לפני שנולדתם, לא תפספסי בגלל זה. אם זה לא הבחור שאת נפגשת איתו עכשיו, כמה שתיפרדו מוקדם יותר – עדיף. ואם זה כן הוא, את יכולה לסמוך על הקב"ה שימצא את הדרך להפגיש אתכם מחדש בזמן הנכון, כשתהיו באמת מוכנים לזה. בהצלחה!
רוצים לקבל קבוע עוד תכנים וסרטונים מעניינים מהרב יוני לביא?😏 הצטרפו לקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו לנוער
