לפני מספר שנים התרחש אירוע יוצא דופן במדינת ישראל. חומר לא מזוהה התגלה בדלק המטוסים וכל הטיסות היוצאות הושבתו. לוקח זמן להשיג דלק חלופי בכמות הנדרשת, ובינתיים השעות נקפו והמתח היה עצום. מעבר לכל אותם עשרות אלפים שצריכים לטוס מעבר לים מסיבות שונות, היתה סיבה נוספת ללחץ. הפיינל פור. בברצלונה עמד להתחיל שלב הגמר בגביע אירופה בכדורסל ואלפי אוהדי מכבי ת"א שרכשו כרטיסים לאירוע במיטב כספם היו תקועים בארץ. בסופו של דבר נשמו כולם לרווחה כשהגיע דלק ממחסני החירום של צה"ל. ראשונות היו לצאת, כמובן, הטיסות לספרד, ובחדשות מיהרו לדווח שהאוהדים הספיקו להגיע בזמן למשחק הקובע. קשה לדמיין את גודל האובדן לו הישועה היתה, חלילה, בוששת לבוא והם היו מחמיצים את המשחק.
אך הבה נשאל שאלה מעניינת – מה יעשה אדם שהפסיד דבר פחות 'חשוב' מאשר משחק כדורסל גורלי? את פסח, למשל…
נדמה שהתשובה ברורה. עם כל הצער, אין מה לעשות. הפסיד – הפסיד. יצטרך לחכות בסבלנות לשנה הבאה.
אלא שהתורה מספרת לנו סיפור שונה.
תורה חדשה?
בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים היו אנשים שהיו טמאים בזמן הפסח ולא יכלו להקריב קורבן יחד עם שאר בני ישראל. "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ט').
הבקשה של אותם אנשים מוזרה מאוד. הפסדתם את הפסח? אין מה לעשות. חבל מאוד, אבל מה אתם רוצים שמשה יעשה לכם, ימציא חג חדש? אור החיים הקדוש מנסח את הדברים כך: "ומה מבקשים ליתן להם תורה חדשה?!…".
אלא שהתגובה מפתיעה מאוד: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם משֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְּצַוֶּה ה' לָכֶם". הוא אינו דוחה אותם על הסף, אלא אומר: חכו, נשאל את הקב"ה, ומי יודע, אולי יימצא פתרון…
מה שמדהים יותר מכל הוא תגובת ה': "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה': בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ". ריבונו של עולם בורא להם חג חדש. בתאריך שאינו קשר לשום אירוע היסטורי ואפילו ללא צורך לבער חמץ – מקבלים במתנה עוד פעם פסח. כולל קורבן ואכילת מצה, ממש כמו בחג הראשון.
החג הצנוע אך המופלא הזה, שיחול השבוע בעז"ה, ומשום מה אינו זוכה לכבוד הראוי לו, מלמד אותנו שני דברים חשובים:
א. אצל יהודי לעולם לא אבוד. גם במצב שיהודי מרגיש מרוחק, אבוד, נפול, גם כשנדמה שכל השערים נעולים – אסור להתייאש. צריך לעמוד ולצעוק בלי בושה "למה ניגרע?!" – גם אני רוצה.
ב. הכול תלוי בתביעה ובמאמץ שלנו. פסח שני נולד בעקבות הבקשה של אותם אנשים. רק בזכות הרצון שלהם והפניה לקב"ה עם ישראל קיבל במתנה את הפסח השני. לו היו יושבים בחיבוק ידיים, ייתכן שלא היינו זוכים לכך.
עתידו של רועה הצאן
אנחנו נמצאים עכשיו באמצע ספירת העומר שאחד מגיבוריה המרכזיים הוא רבי עקיבא. ייתכן שלא בכדי בחרה ההשגחה העליונה לגלגל את כל התפתחות תורה שבעל פה דרך האיש הזה שהיה בן ארבעים ועדיין לא ידע קרוא וכתוב. רועה צאן פשוט, הנמצא בתחתית הסולם החברתי, מזולזל ועלוב. מה הסיכוי שייצא משהו מאחד כזה? כמה אחרים כמותו נשארו עם הכבשים וסיימו את חייהם כשאינם יודעים צורת פסוק? ובכל זאת, גורלו של רבי עקיבא היה שונה. הוא קם והוכיח לדורות שאם רק תאמין, תתאמץ ותבקש, הקב"ה יברא לך דבר חדש שלא היה עוד כמותו בעולם.
שני העקרונות הנ"ל נכונים לכל אחד באופן פרטי, כמו גם לעם ישראל כולו, שרק בחודש האחרון ציינו לגביו ימים הפוכים – מצד אחד ימי זכרון ושואה נוראית, ומצד שני ימי תקומה וגאולה כמו יום העצמאות וירושלים המלמדים על היכולת המדהימה שלא להתייאש, ולקום למרות הכול, להתאמץ ולהילחם, ולזכות לחדש ימינו כקדם במדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו.
