שלום אמיר. כתבת לי שאתה בחור דתי בן 17 וחושב לצאת בשאלה.
שאלתי ‘למה?’ וענית שיש לך ספיקות גדולים לגבי האמונה באלוהים ובתורה.
שאלתי מה עשית כדי לברר את הספיקות שלך וענית שקראת כמה ספרים באמונה ודי השתעממת, ושדיברת עם כמה אנשים, בעיקר דתל”שים.
שאלתי אילו ספרים באמונה למדת, וענית ש”בגן האמונה” של הרב הרוש ועוד ספר שאתה לא זוכר את שמו.
שאלתי האם דיברת עם הר”מ או ראש הישיבה שלך על הנושא ואמרת שלא.
שאלתי האם הסמארטפון שלך מסונן, וענית שהיה לו פעם סינון אבל הסרת אותו ומה הקשר למה שאתה שואל?
ובכן הקשר הוא זה:
אתה שואל אותי, אמיר, על הנושא הכי חשוב בחיים: במה להאמין ואיך נכון לחיות?
זהו לא סתם נושא פילוסופי מנותק.
יש לו השלכות עצומות על העתיד שלך. עם מי תתחתן, איזה בית תקים, איך תרצה לחנך את הילדים שלך.
אתה כותב שעשית בירור בעניין ואתה רוצה לקבל החלטות והבעיה היא רק שלא נעים לך מההורים שלך.
צר לי לומר, יקירי, אבל מה שעשית לא מתקרב בכלל לבירור. פשוט לא בכיוון.
למה?
כי כמו שמי שרוצה אבחנה רפואית צריך לשוחח עם רופאים, כך מי שרוצה תשובות באמונה צריך לדבר עם תלמידי חכמים מומחים בתחום.
לא עם חברים בני 17 ולא עם דתל”שים.
אמונת ישראל היא נושא רחב ועמוק שנכתבו עליו אלפי ספרים על ידי ענקי עולם לאורך הדורות. אתה מספר שקראת ספר אחד של רב בן דורנו השייך לזרם הברסלבי שבכלל מתנגד לבירור אמונה וסובר שצריך להאמין ב”פשטות ותמימות” ועוד ספר אחד שאתה לא זוכר שמו.
אתה מתלוצץ?! כך עושים בירור רציני?!
מה תגיד על אדם המספר שעשה מחקר מקיף על עולם המוסיקה, ומתברר שחקר עד כה את שיריו של גידי גוב, אבל על מוצרט, בטהובן ובאך טרם הספיק לשמוע.
נו, באמת. על מי אתה עובד?!
בעיני, אמיר, צעד בסיסי להתחיל ממנו הוא לקבוע שיחה אישית עם ראש הישיבה שלך או תלמיד חכם אחר שאתה מעריך ומתמחה בעניני אמונה.
שווה גם להציץ באתר ‘לדעת להאמין’ שם תמצא מאמרים רציניים מאנשים מומחים שיפתחו לך הראש ויאתגרו את החשיבה.
שיחות עם דתל”שים, צר לי לומר, לא יעזרו לך בזה.
יצא לי לפגוש הרבה כאלו ואם לסכם את החוויה אומר כך:
אצל 99% מהם המניע לעזיבה לא היה תיאולוגי אלא פסיכולוגי.
הבעיה שלהם לא התחילה עם אלוקים אלא עם ההורים שלחצו אותם, המסגרת שחנקה אותם והעולם החילוני שקרץ להם.
נדיר למצוא מי שהתחיל מבירור תיאולוגי עמוק ואחרי חקירה יסודית הגיע למסקנה שאין אלוהים והמסורת האדירה שעוברת בעם ישראל כבר 3000 שנה היא קשקוש.
אלא מה, אחרי שבן אדם מחליט לעזוב הוא חייב למצוא דרכים יפות יותר לתרץ את הצעד שלו: “היו לי שאלות ולא ענו לי”, “גיליתי שיש סתירות בתורה” וכו’.
אבל השאלה היא לא איפה הוא גמר אלא ממה הוא התחיל.
התפלאת למה שאלתי האם הסמארטפון שלך מסונן.
האמת היא שלפני שענית כבר ניחשתי שהוא לא.
למה? כי הניסיון העצוב מלמד שמבין אלו שהטלפון שלהם אינו מוגן – 99% חשופים לתכנים בעיתיים ולפורנוגרפיה.
לא כי הם רעים. פשוט כי אם אין לך סינון חזק כמעט אי אפשר להימלט מזה. זה כמו לקפוץ ראש לבריכה ולקוות שתישאר יבש. זה פשוט לא עובד.
מכאן מתחיל מעגל קסמים קטלני:
החשיפה לתרבות זולה ופרוצה ממלא את המוח והלב בתכנים שמקשים מאוד להתחבר לעולם של קודש. האדם גם מרגיש תסכול וייסורי מצפון על מה שהוא רואה ה’פתרון’ המסתמן הוא: לזרוק הכול. להגיד שאין אלוהים, שהתורה היא סתם, ויאללה, תעשה מה שבא לך. בלי גבולות ובלי מעצורים.
אבל רגע, האם הדרך הזו תוביל את האדם להיות מאושר יותר? לחיות חיים משמעותיים יותר? האם כשיום אחד בגיל תשעים הוא יסתכל לאחור ויסקור את חייו הוא יוכל לומר לעצמו בלב שלם: חייתי חיים שהיה שווה לחיות אותם?
תראה, אמיר, היהדות מעולם לא התיימרה להציע לאדם את הדרך הקלה והנוחה.
היא באה להדריך אותו בדרך הטובה והנכונה, ולהעניק לו את המפתח לחיים איכותיים וממצים עבור אדם שנברא בצלם אלוהים.
ממילא, ברור שאדם כזה גם יהיה שמח ומאושר יותר בחיים, הרבה יותר ממי שבוחר באלטרנטיבה.
מה שנותר לך, יקירי, הוא להחליט באיזה סוג של דרך אתה רוצה לצעוד ולהתחיל לבנות משם ברצינות את מגדל חייך.
אל תהיה דתי רק כי ההורים שלך כאלו.
תהיה דתי כי תאמין באמת שזו הדרך הטובה ביותר שאתה רוצה לחיות בה.
