- מה עושים כשעשרה בטבת יוצא ביום שישי? – כאן
1. בגלל זה לצום?!
"נו, באמת זה נראה לך הגיוני?! מילא לקבוע צום ביום בו נחרב המקדש. אבל ביום בו התחיל המצור?? לא הגזמנו?!".
כנראה שלא. עובדה היא שיום כיפור יש אחד בשנה, ועל המקדש נקבעו לא פחות מאשר ארבעה צומות שונים.
איך אפשר להבין את זה? לא בטוח שאפשר. אובדן המקדש אינו דומה לשום דבר אחר שאנחנו מכירים. המעט שנוכל לעשות הוא להבין שהפסדנו דבר כל-כך עצום ומשמעותי, שכמה שנבכה עליו – זה עדיין לא מספיק.
וזו אולי הצרה הכי גדולה שלנו: אין לנו מושג באמת מה איבדנו. אפילו רק על זה היה ראוי לקבוע יום צום…
- כשהעולם קיבל דום לב
למי שבכל זאת מתעקש להבין קצת יותר נֹאמר כך: בית המקדש לא היה עוד בית גדול מאבן, אחד מבין אלפים ששכנו בירושלים. הוא היה הלב הפועם של עם ישראל. הצינור שחיבר שמים וארץ ואיפשר לשכינה לִשְרוֹת בישראל.
מאז שהוא אבד העולם שלנו שקוע ב'תרדמת רוחנית'. הגוף אומנם ממשיך להתקיים, אבל הנשמה חסרה.
תופעות הלוואי של האובדן הן כל אותן צרות גשמיות ורוחניות שראינו באלפיים השנים האחרונות: רדיפות ורציחות, ייסורים ומחלות, פריצוּת וחומרנות. הרווחה החומרית שאופפת אותנו היום מבלבלת ומטעה. היא יוצרת מצג שווא של שלימות, בעוד שהעיקר, התוֹך הפנימי, עדיין חסר.
היום הזה הוא ההזדמנות להיזכר שאלוקים רחוק מאיתנו. שֶעַם ישראל הוא כמו נשר יפהפה שאמור לדאות בשחקים, אך במקום זאת מדדה שבור כנפיים ומרוט נוצות על האדמה.
עד שלא נדאג לתקן את הנזק ולהחזיר את דופק החיים הרוחני שלנו לפעום – לא נמצה את הפוטנציאל האדיר הגלום בנו כְּעם.
- התאריך: 588 לפני הספירה. העסקים: כרגיל.
אם מכונת הזמן היתה משיבה אותנו אלפיים חמש מאות שנה לאחור, לא היינו מאמינים למראה עינינו. ביום העשירי לחודש טבת המסעדות ובתי הקפה בירושלים היו פתוחים כרגיל. השווקים המו אדם ואף אחד לא התרגש ולא הכריז שנחוץ מהפך רוחני דחוף, רק בגלל שמסביב לחומה החזקה והמבוצרת של העיר התאספו כמה חיילים בבליים.
זו הרי נטיה אנושית מפורסמת: להתעורר רק כשכבר מאוחר מידי…
חוק החיים הוא שטיפול שורש לא מתחיל ביום אחד והתרסקות כלכלית לא נגרמת פתאום. אבל בני אדם הם ייצורים כאלו שֶכֹּל עוד המצב לא קריטי – הם מעדיפים לעצום עיניים ולהתעלם. כשהם נזכרים להתעשת, הרכבת הדוהרת כבר עזבה את התחנה.
כך קרה למדינות אירופה לפני שמונים שנה. היטלר כבש חצי יבשת כשהן עדיין שוגות בדימיונות סרק על שלום.
כך קורה היום מול התפשטות האיסלאם הקיצוני, כשהעולם המערבי ממשיך להשלות את עצמו שמדובר בחתלתול נוהם ולא בנמר טורף.
עשרה בטבת הוא הסדק הקטן שבסכר. השלב הראשוני אך המכריע, בו ניתן עדיין להכניס אצבע קטנה ולעצור את השיטפון המתקרב. והשאלה שצפה אז מהדהדת גם היום: האם נשים לב אליו?!
- יום הקדיש הכללי
הרבנות הראשית קבעה את עשרה בטבת גם כ"יום הקדיש הכללי". מי שאיבד את בני משפחתו בשואה ואינו יודע מתי ניספו, ביום הזה יתייחד עם זכרם ויתפלל לעילוי נשמתם. אנו נמצאים בשנים האחרונות בהן עוד ניתן לפגוש ניצולי שואה חיים. אנשים שחוו בעצמם את הגהינום הנאצי בתור ילדים וניצלו. רבים מהם מספרים שאת חייהם מלווה שאלה נוקבת: 'למה דווקא אני?! בזכות מה אני ניצלתי, בעוד כל האחרים עלו בעשן הכבשנים?!'. רבים מתוכם הפכו את סימן השאלה המטלטל לסימן קריאה. הם השתמשו בו כמנוע רב עוצמה שדחף אותם לחיים של עשיה ושל משמעות כדי 'להצדיק' את הצלתם ואת קיומם, כמו גם כדי להשלים את החלל שנוצר עם הירצחם של האחרים.
זהו בדיוק הרעיון העומד מאחורי תפילת הקדיש. "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז). כל יהודי הוא כמו נר מיוחד שמאיר את העולם. אם הוא כבה, מוטלת חובה על האחרים למלא את החסר ולהאיר באור חזק יותר.
עשרה בטבת הוא יום קדיש 'כללי'. הוא מזמין את כולנו, גם את מי שאין לו סבא שנרצח באוושויץ, לבעור באש חזקה יותר ולהאיר בה את העולם בקידוש השם. להוסיף עוד טוב, חסד, אהבה ואמונה בכל מקום ובכל שעה. אם שליש מן העם היהודי נכחד, כל אחד מאיתנו מחויב להיות מעכשיו יהודי פי שלושה.
- הצרות הנוספות
היומיים הצמודים לעשרה בטבת אינם סתם ימים. חז"ל מספרים על צרות גדולות שאירעו בהם לעם ישראל:
בח' טבת תורגמה התורה ליוונית. תַלְמַי השני מלך מצרים כלא שבעים מחכמי ישראל והכריח אותם לתרגם את התורה ליוונית. מטרתו לא היתה להפיץ את תורת ישראל אצל הגויים אלא להפך. לצבוע אותה ביוונית ולקדם הלניזם והתבוללות בקרב העם היהודי. נוסף לכך, התורה, שעד אותו יום הייתה רק שלנו, הפכה פתאום לנחלת הכלל. כולם יכולים להתעסק בה ולפרש אותה כראות עיניהם.
למחרת, בט' בטבת נפטרו עזרא ונחמיה, שני המנהיגים הגדולים של שיבת ציון. הם התמודדו עם אתגרים אדירים והצליחו להשיב לארץ את העם המרוסק אחרי חורבן ראשון ולבנות את בית המקדש השני.
כיוון שלגזור שלושה ימי אבל רצופים זה בלתי אפשרי, אוחדו השמיני והתשיעי בחודש ליום צום אחד – העשירי בטבת.
