מבחן האהבה – סיפור לפרשת חיי שרה

"וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה
וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה
אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק"
(בראשית כד,יד)

רויטל קראה שוב ושוב את ההודעה כשהמוח מסרב לעכל את המילים שלנגד עיניה. היא כבר היתה בדרך לצאת מן הבית אל הפגישה שכה ציפתה לה כשעל הצג הבהב השם המוכר. "סליחה, רויטל, שאני מודיע ברגע האחרון, אבל נפל עלי שבוע עמוס בעבודה ואני מה זה עייף. מתאים לך שנדחה למחר בערב?". היא הרגישה כאילו דפקו לה פטיש בראש. המגדל המפואר שבנתה בדמיונה במשך ימים ארוכים החל לקרוס ברעש גדול מאיים לקבור אותה תחתיו. רויטל הרימה מבט אל המראה וראתה דמות חיוורת שכעס ותדהמה מרצדים בעיניה. האצבעות שלה החלו להקליד כאילו מעצמן את התשובה. "לא!!!!! לא מתאים לי מחר בערב, ולא מתאים לי איתך בכלל. לא רוצה לראות אותך יותר לעול…", ונעצרה. היא נשכבה על המיטה כשהדמעות שוטפות את פניה וגלים של מחשבות מציפים אותה. חמישה חודשים חלפו מאז פגשה את מיכאל בפעם הראשונה. היא עברה דרך ארוכה עד שזכתה להכיר אותו ושבעה אינספור אכזבות, תסכולים וכאבי לב מעשרות הבחורים איתם נפגשה. היו כמה שדווקא היה בהם פוטנציאל חיובי ורויטל כבר התחילה לדמיין את עצמה בשמלת כלה, אבל תמיד ברגע האמת הבחור נכשל ב'מבחן' הגורלי. כן, היה לה מין עיקרון כזה. היא חייבת לבדוק עד כמה הבחור באמת רציני, עד כמה הוא אוהב אותה ויהיה מוכן ללכת איתה עד הסוף. אז היא עשתה תרגיל. בכל פעם משהו אחר. את ירון היא ייבשה במשך שעה ורבע באותו לילה קריר כשחיכה לה ליד הפארק כשכל כמה דקות היא שולחת הודעה שהנה היא 'כבר מגיעה' ו'רק מחפשת חניה', ולבסוף מצאה אותו רטוב וכועס באופן שכבר היה ברור שלא יהיה לזה המשך. עם אבי היא ישבה במסעדה יוקרתית ולמרות שהיה התור שלו לשלם הפעם על היציאה הרשתה לעצמה 'להתפרע' ולהזמין את המנות הכי יקרות ("אני מה זה רעבה. לא הספקתי לאכול הבוקר…") כשהוא יושב מולה, מחליף צבעים וחושק שיניים ועל המצח שלו כתוב בדיוק מה עובר לו בראש. וכך בכל פעם זה היה משהו אחר שהיה כמו סכין חדה שפירקה את הקשר לרסיסים קטנים.

עם מיכאל זה היה אחרת. כבר מהרגע הראשון היה ביניהם קליק מדהים. השיחות זרמו, הם ראו דברים עין בעין, היא התחילה משפט והוא סיים אותו והיא יצאה בעננים מכל פגישה כשהיא כבר סופרת את השעות מתי הם יתראו שוב. השבועות חלפו ורויטל כבר לא יכלה לעצור את הדמיונות מלהשתלט עליה כיצד זה עומד לקרות. איך מיכאל יביט בה בעיניו הכחולות במבט קסום השמור במיוחד לרגעים כאלו, ויציע לה את ההצעה שהיא חולמת עליה כבר כל-כך הרבה שנים… רק דבר אחד הפחיד אותה. 'המבחן'. מה יקרה אם הוא לא יעבור את ה'מבחן'?! "עזבי אותך משטויות", הזהירה אותה מיכל שותפתה לדירה, "את לא נורמאלית! את אוהבת אותו? את מדמיינת אותו בתור האבא של הילדים שלך? תפסיקי עם המבחנים המטופשים שלך. את הורסת לעצמך את האושר במו ידייך…". אבל לא. רויטל הרגישה שהיא חייבת. היא לא יכולה לוותר על ה'נוהל' הרגיל, אלא שהפעם בניגוד לכל הפעמים הקודמות – היא כל כך רצתה שהוא יצליח… היא בחרה בכוונה משהו קל. דבר שצריך להיות עיוור בשביל לפספס אותו. כבר שבועיים לפני יום הולדתה ה-30 התחילה לפזר לו רמזים עבים על היום הגדול שמתקרב ועל ההרגשה המיוחדת של להחליף קידומת. הלב שלה ניתר משמחה כשבתחילת אותו שבוע מיכאל הציע לה שייפגשו ברביעי בערב בבית הקפה האהוב עליהם. "בינגו!", אמרה למיכל בעיניים בורקות, "תגידי את, יש משהו יותר מתוק מלקבל הצעת נישואים ביום ההולדת ה-30 שלך?". ופתאום הגיעה ההודעה שטרפה את הקלפים. 'אז מתברר שהכול היה בראש שלי…אני כבר חושבת על חתונה והחצוף הזה מעז לשכוח את יום ההולדת שלי, ועוד אחרי כל הרמזים והמסרים שנתתי לו…'. רויטל עמדה ללחוץ על 'שלח' ולהעיף אותו מכל המדרגות אך האצבעות שלה היו מאובנות. 'אז הוא עשה טעות, קורה", לחש לה קול פנימי, "כולם הרי יודעים. גברים הם אלופים בלשכוח תאריכים חשובים. מיכאל הוא כזה מדהים ומקסים. אל תפסלי את מי שאת כל כך אוהבת רק בגלל שהוא לא מושלם…".

חמישי בערב הגיע. רויטל בקושי הצליחה להעביר את היום כשהיא לא מצליחה להתרכז בשום דבר שהיא עושה. כשנכנסה לבית הקפה מיכאל כבר חיכה לה בפינתם הקבועה כשעל השולחן ניצב בקבוק יין ולצידו עוגה יפהפיה שרשומות עליה שתי מילים: 'מזל טוב'. רויטל חשבה שהיא מתעלפת. "אני חייב לך סליחה על עוגמת הנפש שגרמתי לך אתמול", פתח מיכאל בקול רך כשחיוך מתוק נסוך על פניו, "פשוט ציפור קטנה לחשה לי שאת לא יכולה בלי איזה מבחן ('יוווו, מיכל הזאת', חלפה מחשבה במוחה, 'אני הולכת להרוג אותה…'), אז זרמתי איתך ואירגנתי איזה מבחן קטן. והפעם בשבילך. נראה לי, רויטל, שעברת אותו בהצלחה!". היא הרגישה שהעיניים שלה מוצפות בדמעות. "מזל טוב, רויטלי, יום הולדת שמח!", אמר ושלף מן הכיס קופסת קטיפה אדומה בצורה של לב. היא כבר ניחשה מה יש בתוכה…