כבר חמש שנים שבועז בדייטים. בחור נאה, אינטליגנטי, חברותי וחרוץ. מותק של בחור, כולם אומרים. רק שמשום מה לא יוצא לו להיפגש הרבה. רוב הבחורות שהוצע להן להיפגש איתו – דחו זאת על הסף. למה? לבועז אין ספק מה הסיבה: “המקצוע שלי… תבין, בנות היום מחפשות מישהו משכיל, עם תואר. אחד עם טייטל מרשים. ואני סתם מתקין פרגולות. איזו בחורה איכותית, עורכת דין או רואַת חשבון, תרצה לצאת עם אחד כזה?”.
הכול השתנה כשבועז פגש את דביר, חבר ילדות שעובד כקופירייטר במשרד פרסום גדול. אשף השיווק שם את האצבע תוך שניה על הבעיה וגם הציע פתרון מקורי: “תקשיב לי, אחי, ותקשיב לי טוב. מעכשיו אתה לא מתקין פרגולות ולא נעליים. אתה אומַן בְּעץ“.
את האמת, בועז לא התלהב מהעיסוק החדש שהודבק לו, אבל דביר היה נחרץ ומתקין הפרגולות קיבל בהכנעה את הגזירה.
יומיים לאחר מכן, כשריקי בת-דודתו העבירה לרויטל את הפרטים עליו, לקח שעה עד שהיא חזרה אליו צוהלת עם המספר של הבחורה. הביוכימאית שמבלה את רוב זמנה במחקר טרחני במעבדה התלהבה מאוד מהבחור המוכשר שלוקח את הטבע והופך אותו ליצירת אומנות. ‘אומן בעץ? וואו!’.
כעבור שלושה חודשים הוא כרע ברך לאור השקיעה במצדה ושלף את הטבעת. עכשיו עובדים במרץ על ארגון חתונה ומחפשים מקום לגור בו. החלום שלהם: בית צמוד קרקע, גינה גדולה וכמובן…פרגולה.
קורבן או שליח?
אחת הטכניקות המפורסמות בעולם הפסיכולוגיה קרויה ריפריימינג (ובעברית – ‘מִסְגוּר מחדש’). היא פותחה ע”י הפסיכולוג האמריקאי מילטון אריקסון, והעיקרון שלה הוא שכדי ליצור שינוי לא חייבים להפוך את המציאות (וגם לא תמיד זה אפשרי). שינוי בגישה, בצורת ההסתכלות ואפילו בַּשֵם בו מכנים דבר מסוים – עשויים לחולל שינוי מהפכני ביחס אליו.
אחד האנשים שחייו היו דוגמא מופלאה לטכניקה הזו הוא יוסף הצדיק. החלק הראשון של חייו היה פשוט נורא. בגיל תשע התייתם מאימו ובהמשך נרדף וכמעט נרצח על ידי אחיו. לבסוף הוא מוצא את עצמו כעבד בארץ זרה, מואשם בעלילת כזב ובעטיה נזרק לכלא, רחוק מאביו ממולדתו.
אדם אחר שהיה עובר מסלול ייסורים כזה היה הופך למריר ומתוסכל, חסר אמון בבני אדם ומלא כעס כלפי אלוקים. יוסף לעומת זאת צמח להיות אדם מעורר השראה, אציל נפש ונדיב לב. כשאחיו עמדו מולו כעבור עשרים ושתים שנה הם נדהמו: במקום לנקום בהם הוא חיבק אותם.
איך זה קרה? מה נתן את הכוח לעבור כאלו גלים סוערים מבלי לשקוע?
יוסף בעצמו עונה על השאלה במשפט אחד: “וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם” (בראשית מה,ה).
במילים האלו טמון מפתח ענק לחיים: איך אני ניגש למה שעובר עלי? איך אני מסתכל על מה שקרה לי? האם אני ‘נמכר’ או ‘נשלח’? האם אני ‘קורבן’ של החיים או שאני ‘בתפקיד’ שנועד לי משמים? זהו הבדל של מילה אחת, של הַשֵם שאתה נותן, אבל מאותו רגע – הכול נראה אחרת.
מכבסת השֵמות
נתינת שם חדש להתנהגות או לאירוע אינה רק כלי פסיכולוגי אלא גם אמצעי דמגוגי .
התקשורת משתמשת בו לא פעם כשהיא רוצה ‘לכבס‘ כתמים שחורים, או להפך: לגנות ולהשחיר את מה שלא מוצא חן בעיניה.
רוצים דוגמא?
איך קוראים לאקט כוחני של עקירת עשרת אלפים אזרחים שומרי חוק והחרבת בתיהם על לא עוול בכפם? האם זהו ‘גירוש‘ או שזו רק ‘התנתקות‘?
איך מכנים את המצב בו עם ישראל חוזר לארצו הנושנה כפי שהבטיחו לו נביאיו ומקים בה את ממלכתו? האם זו ‘שיבת ציון‘ ו’החלת ריבונות‘ או ‘כיבוש‘ ו’סיפוח‘?
ובכלל האם נחלת אבותינו הם שטחי ‘יהודה ושומרון‘ המוכרים לנו מהתנ”ך או שזוהי ה’גדה המערבית‘?
חשוב מאוד שלא ניפול בפח ונשים לב היטב למילים בהם משתמשים. לא בכדי מתארת התורה שחוכמתו של אדם הראשון התבטאה בכך שידע לתת שמות לכל בעלי החיים. לא מדובר בעניין טכני. זהו דבר מהותי.
נחתום בסיפור על שלושת סתתים שחצבו במשך ימים שלמים בסלע ההר. כששאלו את הראשון לפשר מעשיו השיב: “אני מסתת אבנים”.
לשני כבר היתה תשובה נעלית יותר “אני עובד כדי לפרנס את משפחתי ולהביא אוכל לילדיי”.
התשובה של השלישי היתה היפה מכל: “מה אני עושה? אני בונה ארמון”.
המשימה היא אותה משימה, אבל בעזרת השם, הכול נראה אחרת לגמרי.
