ארבע החזיתות של הנוער בחופש הגדול

הרגע שציפיתם לו הגיע? תלוי בני כמה אתם. אם גילכם מתחת שמונה עשרה – הימים האחרונים הם עבורכם חלום שהתגשם. אם קוראים לכם 'אבא' או 'אמא' זה מזכיר יותר חלום בלהות מלחיץ: "איך עוברים את החודשיים האלו מבלי לאבד את השפיות?! מה נעשה איתם כל-כך הרבה זמן בלי מסגרת?!".

אלא שהפער בתחושות אינו רק בין הילדים להורים. שימו לב שאצל הילדים עצמם יש הבדל עצום בין ה'לפני' לבין ה'אחרי'. ימי טרום החופש מתאפיינים בציפיה עצומה שיגיע כבר החופש, כולל לוח חגיגי של 'ספירת הגומר'. אך אם תעשו סקר אקראי אצל בני נוער באחד בספטמבר, תגלו תחושות עזות של החמצה ואכזבה. שוב ושוב מתברר שהחופש הגדול ברח מבין האצבעות גם השנה. כאילו יש כֶּשֶל מובנה בכל הקונספט, שגורם לו לקרוס לתוך עצמו כל פעם מחדש. את שאלת מיליון הדולר 'למה זה קורה?', ראוי להפנות קודם כל לילדים ולאתגר אותם למצוא דרכים יצירתיות להתמודדות. אך מעבר לכך כדאי שגם אנחנו נתבונן על החופש והתמודדויותיו במבט עמוק יותר.

לחופש נולד?

"עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" קבע איוב (יא,יב). משמעות הדבר שבטבע הבסיסי של האדם קיים רצון עז לחופש מוחלט. לחוות, לטעום, להתרגש ולהתפעל. לטרוף את החיים בלי גבולות, בשיא העוצמה, כאן ועכשיו. זה הרי היה פיתויו של הנחש הקדמוני: "וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים" (בראשית ג,ד) – האפשרות המופלאה להתמזג עם האינסוף ולחיות בחירות מוחלטת. זהו טעמו המופלא גן עדן, לא כך?

באופן מפתיע התשובה שלילית.  "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה,ז) אמר הפסוק. והעמל הזה אינו קללה אלא יעוד. לא עונש אלא דרך חיים מדויקת ומותאמת לאדם. נכון, בטבע החייתי יש מימד של חופש. אך האדם שנברא בצלם אלוקים יכול וצריך להתעלות מעליו. זו המשמעות העמוקה של ברית המילה: תינוק הוא ייצור יפהפה אבל לא שלם. רק כריתת הברית עם בורא עולם תצליח להעלות אותו למקום גבוה יותר, ותחבר את הבשר והחומר עם הקדושה והנצח.

ומאז ועד היום משימת החיים של האדם היא "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב,יד). זו הדרך היחידה להצמיח גן עדן, כשהאלטרנטיבה היא ללכת שבי אחרי הנחש ולהיפגע מלהט החרב המתהפכת. "טוֹב לַגֶּבֶר", אמר ירמיהו, "כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו" (איכה ג,כז). כי הזיעה שניגרת ממצחו היא הטל שמנביט את זרעי כשרונותיו, והעול הטוב המונח על צווארו הוא הדשן שמדרבן אותו לצמוח אל-על.

אלא שכאן אנו מגיעים לחופש הגדול. תקופה ארוכה (מידי) שמציבה בפני ילדינו קשת של התמודדויות בתחום הרוחני, הנפשי, המשפחתי והחברתי. יותר מידי מורים מדווחים בצער: שנה שלימה מסרנו את הנפש כדי לחנך וללמד ולבנות את הילדים. חודשיים של חופש חלפו וקיבלנו אותם חזרה עם עיי חורבות כמו אחרי צונאמי הרסני…

*************************************************************

ההתמודדות מתרחשת בארבע חזיתות מרכזיות:

א. אלוקים ואני

תפילה שפותחת את הבוקר וסך מכובד של שעות תורה שבועיות, הן לחם חוקה של מערכת החינוך הדתית. זה אומנם נעשה בכפיה ובעזרת מקלות וגזרים למיניהם – אבל בשורה התחתונה זה עובד.

בחופש המסגרת נעלמת ומתחיל המבחן האמיתי: האם אלוקים והתורה בשבילי הם עוד 'וי' ברשימת המחויבויות הבית ספריות, או שהגעתי כבר להבנה הבוגרת שהקשר עם בורא עולם הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי והתורה היא הרוח שאני רוצה שתנשב לי במפרשים. מי שזכה למבט הזה, כל תפילה או לימוד שלו בחופש, שווים עשרת מונים מאלו של שנת הלימודים.
* טיפ להורים: אל תבנו רק על ה'לשמה' של הילדים. קצת שמן להחליק את גלגלי המערכת מעולם לא הזיק. שוקו ולחמניה כל יום אחרי התפילה, צ'ופר גדול יותר על התמדה בלימוד וכן על זה הדרך. זכרו, יום שהילד הנכיח בו את אלוקים – נצבע כולו בצבע אחר. ומאותו רגע "מישהו הולך תמיד איתי", גם כשהוא ממשיך מבית המדרש לבית המגרש או הולך לים עם חברים.

ב. משפחה לא בוחרים

"כל השנה חיכיתי לרגע הזה", אמרה לי אמא כעוסה, "שיחזור קצת מהפנימיה ויהיה יותר בבית. נוכל לדבר, לבלות, להנות מחברתו. והנה עבר שבוע מתחילת החופש ואני מתחילה להתחרט. כל הזמן ויכוחים, מריבות ופיצוצים בינינו…".
למה זה קורה? לא קשה להבין. השהות הצמודה בבית ושפע אפשרויות הבילוי בחוץ, מייצרים באופן טבעי יותר חילוקי דעות וזירות עימות. אפשר להיות מתוסכלים בגללם, אך ניתן לבחור לראות את נקודות הרתיחה הללו כמוקדי הבישול הכי טובים ללמד אותם איך מנהלים מערכות יחסים. חשוב לכם להכין אותם לחיים הבוגרים? זו ההזדמנות. איפה ילמדו להתמודד עם דעות ורגשות של אדם קרוב וכיצד מנהלים איתו ויכוח, אם לא בבית? היכן ילמדו כיצד להכיל את המילה 'לא' ואת הצורך לתת כתף ולהיות שותף, להתחשב ולהיות רגיש לזולת, אם לא במטבח ובסלון, בחדר הילדים וברכב המשפחתי?

* טיפ להורים: בחרו לראות את מוקדי החיכוך כשיעורים נהדרים לחיים. הקפידו להיות המבוגר האחראי בסיפור, ונווטו את הדיונים לזמנים הנכונים (רמז: כשהוא בידית של הדלת וכל החבר'ה מחכים לו למטה – זה זמן לא מוצלח) ולַטוֹן הנכון. זכרו שהצד השני של המשפחתיות הצפופה והדביקה של החופש – זה האקזיט המדהים שהמשפחה שלנו הולכת לעשות בקיץ הזה ולצאת ממנו בע"ה הרבה יותר מגובשת ומקושרת.

ג. שריר ההתגברות

החזית המאתגרת והקשה מכל היא הנפשית. זה מתבטא בהתמודדות הבלתי פוסקת מול המסכים שסובבים אותנו ואף נכנסים לכיסנו. מחצית מילדי כיתה א' במדינת ישראל קיבלו מהוריהם טלפון, רובם הגדול מכשיר חכם המחובר לאינטרנט. הם חשופים ללא הרף לתעשיית הבידור העוצמתית שמציפה אותם בשפע תכנים ומסרים רחוקים לגמרי מכל מה שחונכו עליו בבית ובבית-הספר, ועוד לא אמרנו מילה על תעשיית הפורנוגרפיה האכזרית והמושחתת ששואבת אינספור ילדים ובני נוער לתהומות הסיאוב והגסות. האם יש לנו די חלופות מניחות את הדעת (סרטים, סדרות, קליפּים איכותיים ואטרקטיביים אך נקיים) להציע להם? לצערנו לא. התקדמנו המון בעשרים השנה האחרונות ועדיין הדרך רחוקה.
נוסיף את התמודדות מול ה'לחץ החברתי' שכמו כוח המשיכה שואב בדרך כלל למטה, למקומות היותר זולים ונמוכים.

החופש הגדול מצריך לשנס מותניים ולהפעיל את שריר ההתגברות. היכולת לשמור על הגבולות שלך ולהיות נאמן לערכיך הם מוקד המאבק של החופש.

* שני טיפים להורים: חינוך והסברה הם כמובן הבסיס, אך עדיין חיוני להשתמש באמצעי עזר של אפליקציות סינון תוכן ושליטה על משך הגלישה. בלעדיהן גם נאומים חוצבי הלהבות הם כמעט חסרי משמעות. העובדה שב-75% ממשפחות הציבור הדתי האינטרנט פרוץ לגמרי היא שערוריה בלתי נתפסת. את המחיר משלמים קודם כל הילדים וכדברי חז"ל "מה יעשה הבן ולא יחטא?!" (ברכות לב,א).

והטיפ השני: עזרו להם לשמור על מסגרת של יום ולילה. הנטיה להפוך את היוצרות, להתעורר בצהריים ולשוטט בשעות הלילה בעולם ללא מבוגרים, היא מתכון לנפילה כי "השעמום מביא לידי חטא" (כתובות נט,ב).

ד. "ונשמרתם לנפשותיכם"

הרבה אסונות קרו בחופש. המתסכל הוא שאת רובם אפשר היה למנוע. בני נוער נוטים להתנסויות ולחוויות קצה, והמרחק בינם לבין פציעה ואפילו מוות – קצר ביותר. חז"ל קבעו בחריפות: "סכנתא חמירא מאיסורא" (חולין י,א).

טיפ להורים: עִבְרוּ איתם על כללי הברזל, על מתווה הטיול הצפוי, על הנחיות הבטיחות ברשת ועל היחס לשימוש בחומרים מסוכנים. כוונו אותם 'להגדיל ראש' ולדאוג לא רק לעצמם אלא גם להעיר לחבר שמנסה לצלם סלפי בקצה הצוק או לקפוץ ראש למעיין שלמרגלותינו.

פתגמו של החכם באדם "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן" (משלי כ,כז), מצביע על קשר בין 'חופש' ל'חיפוש'. השבועות הקרובים הם תקופה מליאת הזדמנויות עבור ילדינו לחפש ולגלות דברים חשובים ויקרי ערך על החיים ועל החברה, על המשפחה ועל התורה ויותר מכל על עצמם. תפקידנו הוא להיות שם לצידם וללוות אותם באהבה.