1. הורים או חברים? – "אני החברה הכי טובה של הבת שלי!", התפארה אמא אחת. זה נחמד. רק חבל שבמקום 31 חברות יש לילדה עכשיו 32. הבעיה היא שאין לה אף אמא…
נכון, חשוב שנטפח את הקשר והקירבה לילדים שלנו. אסור שזה יגרום לנו לאבד את המקום הייחודי שלנו כהורים.
זכרו תמיד! חברים יש הרבה. אמא יש רק אחת, ואת התפקיד שלה אף אחד אחר לא יוכל למלא.
2. "כבד את ילדך" – בעידן המודרני מדברים המון על 'זכויות' ומעט מאוד על 'חובות'. אינספור אגודות עסוקות בשמירה על זכויות התלמיד/העובד הזר/בעלי החיים, ומעט מאוד מי שיזכיר מילים כמו 'חובות', 'לקיחת אחריות' או 'שליחות'. אז לבנת פורן תוודא שכל אחד יקבל את מה שמגיע לו עד השקל האחרון, אבל אף אחד לא יתעניין בשאלה עד כמה אדם גם ממלא את חובותיו לחברה, למשפחתו ולעצמו.
ילדים שגדלים באטמוספירה תרבותית כזו חיים בתחושת 'מגיע לי'. הם מרגישים שהבית וההורים נועדו בעיקר כדי לספק את צורכיהם ולהגשים את גחמותיהם, והופכים למגנטים של פינוקים. אם אמא תעז להפריע להם באמצע הצפיה ותבקש שיואילו בטובם להוריד את הפח – עלולה להתפתח פה סצנה קשה לצפיה…
בעולם שכזה כמה מרעננת ונחוצה היא התפיסה היהודית הנושנה שלא מתחילה מ'זכויות' אלא דווקא מ'חובת האדם בעולמו' (מסילת ישרים לרמח"ל). לא 'פַּנֶק את יַלְדֶךָ' אלא דווקא 'כבד את אביך ואת אמך'.
3. מי מפחד מ'סמכות הורית'?! – המילה 'סמכות' מעלה אצל רבים אסוציאציות שליליות של כפיה, כוחנות וחוסר הכלה. האמת הפוכה לגמרי! הנחת העבודה הבסיסית בחינוך היא אמון בטוב שיש בילדים וברצון העמוק שלהם להתחבר אל ההורים ולשתף איתם פעולה.
אף אחד לא נהנה מוויכוחים ומאבקי כוח. בטח שלא הילדים. בטח שלא מול ההורים שלהם.
מה שכן, לפעמים הם טועים ומתבלבלים, ומנסים להשתייך אלינו בדרך השלילית.
התפקיד שלנו הוא לא להתבלבל יחד איתם. עלינו לעזור להם לחזור לעצמם ולחיבור הטבעי והחיובי אל הוריהם, כפי הכוונה המקורית של מי שהעניק לנו את ה'סמכות ההורית' כש'הסמיך' אותנו להיות האבא והאמא שלהם – ריבונו של עולם.
4. על ספסל הנאשמים – בעידן המודרני מתהלכים מיליוני הורים אכולי רגשות אשם. על מה? על מה לא. על 'שעות עבודה ארוכות', על 'הזמן הקצר לבלות עם הילדים', על כך ש'אנחנו לא הורים מספיק טובים'.
האשמה הזו גורמת לחולשה ונחיתות, מכרסמת בסמכות ההורית ומייצרת רצון בלתי פוסק לפצות ולפנק.
האם באמת הסבים והסבתות שלנו היו יותר פנויים לבלות עם הורינו כשהם היו ילדים? לא בטוח בכלל. מה שכן – הם התייחסו להורות שלהם בטבעיות, וגידלו את הילדים בפשטות, מבלי לעסוק כל הזמן בשאלה 'האם הם מספיק מאושרים'. הם לא חשו צורך אובססיבי לפנק ולפצות כל הזמן והילדים גדלו שמחים יותר.
5. מכורים לשקט – "די, עבדתי מספיק קשה היום. כשאני מגיעה הביתה אני רוצה ש-ק-ט! עדיף לי לערוך את השולחן בעצמי ולא להתחיל קרנבל של ויכוחים וכעסים".
הטענה מובנת לגמרי, אך יש לה גם מחיר: הילד מַפְנִים את המסר: מספיק לעקם את האף או לעשות שריר – וההורים מתקפלים ומוותרים. דרך אגב, כשילד כזה ייקלע לבעיות – הוא יתקשה לראות בהורים שלו כתובת. 'הרי אפילו איתי הם לא מסוגלים להתמודד, אז עם הצרות שלי?!'.
משימת החינוך כוללת נכונות לעמוד על שלנו ולהתעקש על עמדתנו. הבשורה הטובה היא שהקושי בעיקר בהתחלה. כשהם קולטים שאנחנו רציניים ונחושים ובטוחים בסמכות שלנו – הם מתיישרים ומתחילים לשתף פעולה.
6. "קשה לה, מסכנה" – "היא לומדת כל-כך קשה! חמש יחידות במתמטיקה, מגמה בביולוגיה ובספרות, מדריכה בבני עקיבא…".
באמת מדהים! יש כאן מועמדת בטוחה לפרס ישראל, ובפרט שאותה מולטי-טאלנט צעירה גם מספיקה לצד זה לבלות שעתיים ביום בווצאפ, לקשקש שעה בטלפון ולקנח ביציאה עם חברות לבית קפה. כמה חבל שלעזרה בבית לא נותר לה זמן…
קיצר: די לרחם עליהם. הם לא מסכנים בכלל ומסוגלים להרבה מאוד.
7. "זה עלול לפגוע בקשר שלנו" – "דווקא עכשיו יש אווירה חיובית בבית והיחסים טובים. אני לא רוצה להרוס את זה…".
גבולות וכללים אינם 'עונש' לילד. הן אחת המתנות הגדולות ביותר שההורים יכולים להעניק לו, והכנה מעולה לקראת העתיד. זה נכון שאם המילה המרכזית שילד שומע מההורים היא 'לא'/'אסור' – האווירה אכן תהיה שלילית. אבל אם הבית שלנו מלא חום ואהבה, הכלה ותמיכה – גם ה'לא' שיופיע לעיתים ישתבץ מצוין בפאזל.
8. אנחנו לא סגורים על עצמנו – הילדים שלנו הם מומחים בינלאומיים בזיהוי סדקים. כאשר אנחנו אומרים משהו בקול נחרץ אבל – לא משוכנעים לגמרי שזה הצעד הנכון / מפקפקים ביכולת או ברצון של הילד להיענות לבקשה / חלוקים בינינו לגביו – הסדק הקטן הזה ממוסס ומפורר את האמירה שלנו ומוציא ממנה את כל הרוח.
9. טרמינולוגיה שגויה – "אתה מוכן להתחיל להכין שיעורי בית? / איכפת לך להוריד את הפח?".
אתם רוצים שמשהו ייעשה? נסחו אותו כהוראה חד משמעית. לא כהצעה אפשרית לסדר היום או כשאלה. וַתְרוּ על "ילדים, מי רוצה לעשות מצווה?" (גברתי, את האמא בבית הזה, לא שליחת חב"ד בקטמנדו…) והשתמשו ב"מיכל, ערכי בבקשה עכשיו את השולחן". אל תשלחו לילדים משימות בווצאפ ואל תצעקו אותן מהמטבח לסלון. גשו אליהם, צרו קשר עין, קראו בשמם והציגו את המשימה באופן קצר, בהיר וממוקד. הימנעו מאיומים או שוחד. בלי סימני שאלה, בלי סימני קריאה. שימו פשוט נקודה.
10. "לכולם בכיתה שלי…" – מזל טוב! עברנו שלב וקיבלנו החלטה, אלא שאז הילד שולף כלפינו את הג'וקר: "לכולם בכיתה שלי כבר קנו/הרשו/מותר, ורק אתם….". מה עושים?
א. אל תאמינו! לא מן הנמנע שמשפט דומה מהדהד כרגע בעוד 31 בתים של תלמידי הכיתה. בקשו שמות או בדקו בעצמכם מה המצב עם ההורים האחרים.
ב. השתמשו גם אתם בכוח הקולקטיבי כדי לקבל החלטות משותפות להורי הכיתה מה מאפשרים לילדים.
ג. הזכירו לעצמכם ולנסיך הקטן – 'מותק, אתה הילד של 'משפחת לוי', לא של 'משפחת כולם". גם אם אחרים מרשים – אתם יודעים הכי טוב מה נכון לילד שלכם.
בהצלחה!
* פורסם בעיתון בשבע.
לסידרת שיעורי וידאו עם הרב יוני לביא ב"מכללה הווירטואלית" – מחנכים באהבה
