מצוינות חילונית. בינוניות דתית

עזרא עמד לפני שער הברזל המעוטר ולחץ על כפתור האינטרקום. כעבור רגע נשמע זמזום והשער החשמלי שנפתח חשף גינה יפהפייה. שביל אבני הבזלת הוביל לחזית וילה מרשימה בת שלוש קומות. עזרא ניגש אל הדלת הגדולה אך עוד לפני שהספיק להקיש היא נפתחה לרווחה. מולו עמד גבר כבן ארבעים לבוש חליפה יוקרתית. "אלון", אמר קצרות, והושיט את ידו, "טוב שבאת". עזרא מיהר לגשת לעניין שלשמו הוזמן וערך יחד עם אלון סקירה מהירה של חדרי הבית. אי אפשר היה שלא להתפעל מהעיצוב המושקע והמוקפד. השיש האיטלקי, פרקט העץ הבוהק וספות העור השחורות שניצבו למול הפלזמה הענקית. ניכר היה שהרבה מחשבה וכשרון הושקעו כדי ליצור גימור מושלם.

"לפי מה שאני רואה יש לך כאן 13 פתחים שצריכים מזוזה", סיכם עזרא את הסיור, "יש לי מזוזות כשרות, עולות 120 ₪ כל אחת, ויש את המהודרות יותר ב-150. מה אתה מעדיף?".

"מאה עשרים ₪ למזוזה?!", אמר בעל הבית בתמיהה ועיקם את פרצופו, "זה נורא יקר. איך לך משהו יותר זול להציע לי?".

______________________________________________

לציבור הדתי לאומי יש שאיפות גבוהות. הוא חרוץ ונמרץ, משכיל ורחב אופקים ויש לו דחף חזק להצליח. הוא מעורב בכל תחומי החיים במדינה ואנשיו מתבלטים בכל החזיתות: בצבא, באקדמיה, בעסקים ובהתיישבות.

גם במישור האישי הוא אינו מוכן להתפשר. חשוב לו לחיות ברמת חיים גבוהה ולשם כך הוא עובד קשה כדי לרכוש השכלה מתאימה ולטפח קריירה מצליחה. הוא לא מסתפק בבינוניות ושואף לבצע דברים בצורה הטובה ביותר. הבית, המכונית, הבגדים, החופשה, הלימודים, העבודה – את הכול הוא חותר לעשות באופן מיטבי וברמה הגבוהה ביותר.

ישנו רק תחום אחד יוצא דופן.

התחום הרוחני.

שם, באופן מפתיע, מתגלית בלא מעט מקומות תופעה הפוכה: הסתפקות במועט.

חובש הכיפה מבלה זמן רב ביום בהתעדכנות בחדשות ובפעילות ערה ברשתות החברתיות, אבל הזמן השבועי המוקדש ללימוד תורה עלול להיות זניח עד בלתי קיים.

הוא מקפיד להגיע בזמן לכל פגישה עסקית וזאת אחרי שעשה לה הכנה יסודית ומושקעת, אך המפגש שלו עם אלוקים נוטה להיות משעמם וטרחני. הוא מגיע אליו באיחור ולא נמנע מלפטפט במהלכו עם החבר שיושב לצידו.

הוא מקפיד לבצע פרויקטים בעבודה או בצבא בצורה מושלמת ובמסירות, ואת החופשה המשפחתית האחרונה שלו בגיאורגיה עשה דרך חברת התיירות היוקרתית והנחשבת ביותר. כל פרט אז היה מוקפד ומלוטש.

אך כשמדובר בשמירת מצוות והלכות יש לו נטייה 'לחפף', להקל ולוותר על דברים שקשים לו או שהוא פחות מתחבר אליהם.

אין ספק שבוערת בו אש גדולה בכל הקשור לעולם החול. באשר לקודש הוא כבוי למדי. טֶכְנוֹקרט דתי שמסתפק במינימום ומסמן וי.

ולא שתמיד זה היה כך.

כשהוא יצא לחיים הראש שלו היה מלא בחלומות ובלב שלו בער געגוע. היו לו שאיפות גבוהות להתפתחות רוחנית, לקביעת עיתים לתורה ותפילה, ולתחושה חזקה של נוכחות אלוקית גם בתוך חיי היומיום שלו.

אלא שמאז משהו קרה. השנים והחיים שחקו אותו היטב. המפגש עם עולם החול החילוני בצבא, באוניברסיטה ובעבודה היה המכה הראשונה, וצריכת התקשורת ותרבות הבידור המצויה המשיכו את הכרסום. העבודה השוטפת והשיגרה השוחקת הוסיפו את שלהן, ובשורה התחתונה הוא מצא את עצמו כעבור שנים ספורות עם כיפה לראשו אבל שקוע עד מעל האוזניים בעולם של חול. נטפליקס, דיוטי-פרי וסטטיק ובן אל קרובים לליבו הרבה יותר מאשר דף יומי, תפילת ערבית ושירי נשמה.

כמובן שכל הנ"ל נאמר בהכללה. יש רבים שחיים ופועלים בעולם החול אבל הלב שלהם מלא בצימאון רוחני. הם פועלים ומשפיעים בעולם החול, אבל המנוע הפנימי שלהם יונק מן הקודש. אך למרבה הצער הם המיעוט, ורבים מאוד נמצאים במקום אחר לגמרי.

ברגע האמת, עם יד על הלב, האדם מרגיש שמשהו אבד לו. הוא יכול אומנם להתפאר ב'מצוינות חילונית', אבל הוא סובל חמורות מ'בינוניות רוחנית' והוא יודע עמוק בפנים שלא כך היה רוצה לחיות את חייו.

יש הטוענים: 'כל זה באמת חשוב, אבל מה לעשות שאין לי זמן', 'אני רוצה אבל זה לא יוצא'.

במבט מפוקח וישר, הטענה הזו לא מחזיקה מים.

לאדם המודרני יש זמן פנוי יותר משהיה לכל הדורות שלפניו!

הטכנולוגיה עושה למענו קיצורי דרך ענקיים וחוסכת לו זמן וכוחות בכמויות מסחריות. אין לו עוד צורך לכבס בנהר או לקחת את התרנגולת אל השוחט, הוא כבר לא רוכב על חמור ולא נאלץ לחטוב עצים כדי לחמם את הבית בחורף. הוא צריך פשוט להכניס את הבגדים למכונת הכביסה או לשלוף את השניצל מהמקפיא ולשים אותו במיקרוגל. הוא נכנס לרכב ותוך כמה רגעים מגיע לקצה העיר וצריך רק ללחוץ על השלט כדי להפעיל את המיזוג.

ובכל זאת את המתנה היקרה ביותר שקיבל משמים – זמן של חיים, הוא משעבד לטובת העבודה ולמען עולם המסכים והרשתות החברתיות ששותים ומוצצים באובססיביות כל שניה פנויה שיש לו.

כולם יודעים שהטענה 'אין לי זמן', אינה רצינית, שהרי לְמה שחשוב מוצאים זמן. השאלה היא עד כמה הדבר הזה באמת חשוב לי?! עד כמה אני רוצה לטפח את העולם הרוחני שלי ורוצה שהתורה תאיר לי את החיים ושאלוקים יהיה נוכח בהם?

האם החלטתי לוותר על החלומות איתם יצאתי לחיים ולתת לעולם החול להטביע אותי בתוכו או שאני עדיין מתעקש שתבער בי אש, אש של קודש?

נ.ב ומה לגבי רעיונות פרקטיים איך הדבר הזה יקרה? איך לשמור על הגחלת של הנשמה בעולם שנושבת בו רוח פרצים וללבות אותה לאש גדולה? נשמח מאוד לרעיונות שלכם: yonilavi10@gmail.com, ונשתף אותם בע"ה בהמשך.