רעיונותיו של חג הסוכות מדברים אלינו, בני הזמן הזה, ביתר עוז מאלו של כל חג אחר. מגילה קהלת נראית כמעט כאילו נכתבה במאה העשרים ואחת. לפנינו המצליחן בהתגלמותו, האיש שהשיג הכול – בתים, מכוניות, בגדים, נשים מעריצות, קנאתם של כל הגברים. האיש שמיצה את כל שיש לעולם הזה להציע, החל בתענוגות, עבור ברכוש ובעוצמה וכלה בחוכמה, ועדיין, כשהוא בוחן את מכלול חייו, כל שיש לו לומר הוא "הבל הבלים הכול הבל".
למה? מדוע כל מה שיש לו אינו מביא את האושר המיוחל?
הקושי של קהלת למצוא משמעות נוגע ישירות להתבוססותו ב"אני" וב"לי". "הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים, נטעתי לי כרמים" (קהלת ב,ד). ולדאבונו מתברר לו שככל שהוא רודף אחר חשקיו כן מתרוקנים חייו.
זוהי ביקורת חריפה על חברת הצריכה שאלילה הוא העצמי, סמלילה הוא הסלפי והקוד המוסרי שלה הוא "מה שעושה לך את זה". זו חברה שיצרה עושר חסר תקדים, שמציעה לאנשים אפשרויות רבות מכפי שיוכלו לבחון, ובכל זאת חווה גאות חסרת תקדים בצריכת הסמים והאלכוהול, בהפרעות אכילה, בדיכאונות ובניסיונות התאבדות. זוהי תרבות של נרקיסיזם שמולידה עד מהרה בדידות ויאוש. קהלת הוא האיש שהיו לו שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים, וכל שהיה לו לומר לסיכום הוא "ומוצא אני מר ממוות את האישה (ז,כו). הקורא פסוק זה תוך הקשר חייו של שלמה יבין שהבעיה כאן אינה 'האישה' אלא ה'אני'.
האם יש דרך להיחלץ מן המיצר? האם יש חלופה לתרבות ה'אני'?
לשמוח בדברים הפשוטים
בסופו של דבר, קהלת מוצא משמעות דווקא בדברים פשוטים. "מתוקה שנת העובד". "ראה חיים עם אישה אשר אהבת". אכול, שתה והתבשם מזיו החמה, וזוהי בעצם משמעותו של חג הסוכות – חגם של הדברים הפשוטים. על פי לוח השנה היהודי זהו הזמן שהאדם קרוב בו יותר מתמיד לטבע. הוא משתחרר לזמן מה מהתענוגות המתוחכמים של העיר ומהמוצרים המעובדים של העידן הטכנולוגי. הוא מחזיר אותנו אל היסודיים שבשורשי הוויתינו ומלמד שאיננו צריכים לגור בארמון כדי להיות מוקפים בענני כבוד. אתה מזמין לסוכתך הצנועה אורחים ומגלה שאורחיך הם לא פחות מאשר אבות האומה בכבודם ובעצמם. בחג הזה בקתה נידפת מתגלה כיפה מבתי מידות, משום שבה אין הבדל בין העשיר שבעשירים לאביון שבאביונים. כולנו זרים על פני האדמה, דיירי עראי בעולם הקבע של א-לוהים.
סוכות מלמד אותנו שגם אם אין אנו מן המסוגלים לתענוגות, וגם אם לא מצאנו אושר בחיינו, את השמחה יכולים כולנו להרגיש. והשמחה הזו היא לב היהדות. "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה" (תהילים ק,ב). היא גם זו שהחזיקה את ראשנו אלפי שנים מעל ים הסבל שעבר העם היהודי בהיסטוריה. השמחה הזו אינה תלויה בנסיבות חיצוניות רבות. היא חיה בַּרֶגַע. היא אינה שואלת מה יהיה מחר. אין היא עושה חישובים. היא יודעת שאתמול אבוד והמחר עַלוּם. היא מצב של הודיה מוחלטת על מתנת הַהֶיוֹת. "ברוך ה' יום יום".
האדם מחפש משמעות
בראש השנה וביום הכיפורים התפללנו להיכתב בספר החיים. כעבור פחות משבוע מגיע סוכות ואיתו הנוקבת בשאלות: מה הופך את החיים האלה לראויים?! התשובה שעולה מספר קהלת היא זו: יותר מכפי שחשוב כמה שנים נחיה וכמה עושר יהיה לנו, חשוב באיזו עוצמה אנו מרגישים שהחיים הם מתנה ושאת תמורת אנו משלמים על ידי נתינה לזולת. השמחה, נושאו הגדול של החג, מרוממת אותנו מעל לעצמי, ל"אני" העיקש והתמידי. שמחה היא רגש שאנו חולקים עם אחרים. שמחה היא הכרת תודה על מתנת חיינו שאנו מרגישים בנוכחות נותנה. קהלת מלמדנו שאנו נעשים נצחיים לא בבניית בניינים ומונומנטים שישרדו מאות בשנים. לא כך מנצחים את המוות. עושים זאת בפתיחת הגג שמעלינו ובהיחשפות אל הגבוה, אל הנצחי, אל א-לוהים, שברא את העולם באהבה ומלמד אותנו ללכת בדרכו ולתת, להעניק להאיר את העולם.
על חוסר וודאות ואמונה
ויש עניין נוסף: סוכות הוא חגו של חוסר הוודאות. אין דבר יותר עראי שעתידו לוּט בערפל מאשר סוכה. אך כמוה החיים עצמם. איננו יודעים מה יהיה מחר ומה צופן לנו העתיד. כיצד מתמודדים עם חוסר הוודאות הזו?
התשובה היא זו: ביושבנו בסוכה אנו מכירים בכך שאין חיים שאין בהם סיכון, ובכל זאת אנו צועדים את העתיד בלי מורא כי אנו יודעים שאיננו צועדים אליו לבד. ה' איתנו. סוכות מזכיר לנו שכבוד ה' שכן במשכן הקטן והנייד שמשה ובני ישראל בנו במדבר, עוד ביתר שאת מכפי ששכן במקדש שלמה על כל תפארתו. בית ואפילו מקדש יכולים להיהרס. אבל סוכה, אם נישברה, תיבנה שוב כבר מחר. ודאות, ביטחון גמור, אי אפשר להשיג באורח פיזי, אבל אפשר להגיע אליה באופן תודעתי, פסיכולוגי, רוחני. דרושים רק העוז והנכונות לשבת בצל כנפיו המגוננות של א-לוהים.
הסוכה נעשתה לאורך השנים לסמל לא רק לארבעים שנה במדבר אלא למאות שנות גלות ופיזור, רדיפות וגירושים. פעמים רבות מידי מה שנדמה לבית התגלה כסוכת עראי. רוב משך תולדותיהם, גם ביושבם בארץ ישראל, ידעו היהודים את נחת זרועה של האי-וודאות. ובכל זאת היהדות הכריזה על חג האי ודאות הזה כ"זמן שמחתנו". כי הסוכה, סמלה המובהק של הפגיעוּת, מתגלה כגילומה של האמונה, אמונתו של עם שיצא לפני ארבעת אלפים שנה למסע עמוס סיכונים לאורך מדבריות שבמרחב ושבזמן, ושכינת ה' היא מקלטו היחיד. וראה זה פלא, הסוכה אומנם שברירית וחשופה אך היא התגלתה בסופו של דבר כחזקה ממעצמות-על והאריכה ימים אחרי כולן. החיים הם אומנם מלאי סכנות, ובכל זאת סוכות מלמד אותנו לאשר אותם, להרגיש את מלוא האי-וודאות במצבו של האדם ובכל זאת לשמוח. זוהי תמצית האמונה. היהדות אינה אשליה מנחמת, כאילו הכול כשורה בעולמנו הקודש. היהדות היא העוז לחגוג בלב האי ודאות ולשמוח גם בצילה הצנוע של הסוכה, בצל כנפיו של הא-לוהים.
- המאמר מבוסס לגמרי על דבריו של הרב יונתן זקס בספרו "מועדים לשיחה" בתוספת עריכה קלה
