אפשר להתווכח, נִיתַן לחלוק ומותר גם שלא להסכים. אך כל הדברים החשובים האלו לא יכולים לקרות אם אין בכלל דיון. כאשר מראש קובעים כלפי עמדה מסוימת: 'זוהי האמת המוחלטת שאינה נתונה לויכוח' – מחסלים כל אפשרות לדיון ונועלים את הדלת מפני מבט רחב ומורכב יותר שיגלה פנים נוספות בסוגיה.
חופש דעות? רק לכאורה
אנחנו חיים בעידן של קידמה ונאורות. התרבות שמקיפה אותנו מציגה את עצמה כפתוחה ופלורליסטית, היא דוגלת בקבלת השונה וברגישות לאחר ומעודדת מחשבה ושיח בכל התחומים.
אלא שכל זה הוא רק לכאורה.
מתחת לפני השטח ומאחורי ארשת הפנים הסובלנית, רוחשת קנאות חריפה שנעולה על כמה תפיסות יסוד. הן חורזות את השיח התקשורתי ואת התודעה הציבורית באופן גלוי וסמוי ולא מאפשרות לדעות אחרות להישמע.
הנה שלוש דוגמאות קטנות שבכל יום ממוצע בו תצפו בחדשות, תקראו פרשנויות או תגלשו ברשתות החברתיות, אין מצב שלא תיתקלו בהן:
"חַיֶה ותן לחיות"
זהו עיקרון האמונה הראשון של הדת הפוסט-מודרנית. חיה את חייך בכל דרך בה תרצה, ותן גם לאחרים לעשות זאת מבלי להפריע להם.
על פניו הסיסמא הזו נשמעת חיובית, מתחשבת, מכילה ונושאת בכנפיה את בשורת החירות.
למען האמת זוהי תפיסה מושחתת מבחינה ערכית. היא בעצם טוענת כך: אין חשיבות ואין משמעות להתנהגות שלך. עשה כראות עיניך ותתנהג בכל דרך בה תחשוק ללא צורך להתחייב לשום ערך מוסרי או רוחני. רק מדבר קטן אחד הימנע: אל תפריע לאדם אחר להתפרע כרצונו.
זוהי סיסמא נעימה לדקלום שמתגלגלת יפה על הלשון, אבל היא מתעלמת מכל העולם הערכי והמוסרי והפוכה בתכלית מהתפיסה היהודית הטוענת: בוודאי שיש משמעות לדרך בה אתה חי ולערכים המעצבים את עולמך. אותו נוסע שקדח חור ברצפת התא שלו בספינה ובתגובה למחאות הנוסעים אמר: "זה לא עניינכם. אני קודח בתא שלי" (ויקרא רבה ד,ו), בעצם הטביע את כולם. המבט היהודי טוען שהאופן בו אתה חי את חייך הפרטיים משפיע בהחלט על החיים של כל השאר. האמירה שכל אחד יעשה מה שבא לו העיקר שלא יפגע ישירות באחרים, היא חסרת אחריות מוסרית ומובילה להפקרות רוחנית.
"האהבה היא מעל הכול"
אהבה היא רגש נפלא ועוצמתי ומתנה גדולה שאלוקים נתן לאדם. אך היא בוודאי לא מעל הכול. מי שלא ישמור על עצמו וייתן דרור לליבו, בקלות יוכל להתאהב באשת חברו, ובשם האהבה לפרק את הזוגיות שלו ולהפנות עורף לאשת בריתו. בשם האהבה אפשר גם להצדיק נישואים של בחורה יהודיה עם גבר ערבי ולנתץ את החומה ששמרה על העם שלנו במשך אלפיים שנה מלהתבולל ולהיטמע בגויים.
אך כאשר התקשורת הישראלית מספרת במתק שפתיים ובהתלהבות על עוד זוג נוצץ של מפורסמים שהיא זמרת ישראלית והוא במאי סרטים אמריקאי, הוא שם משפחתו 'הלוי' והיא בת למשפחה מוסלמית מנצרת, ושניהם "מה זה יפים וחמודים ביחד", המסר הסמוי מחלחל להמון ומעצב תודעה. מיליונים שצורכים את החדשות האלו בשקיקה מפנימים – האהבה הפרטית היא חזות הכול. היא גוברת על ההשתייכות הלאומית, על הנאמנות למסורת הדורות ועל האפשרות של הילדים שלך להיות יהודיים.
"כל אחד והאמת שלו"
זהו הניסוח המרוכך והממותג שמאחוריו עומדת לא פעם תפיסה קיצונית אף יותר: אין כלל אמת בעולם. הכול הוא עניין של נקודת מבט, טעם סובייקטיבי או מה שמכונה 'נרטיב'. השאלות 'מה נכון?' או 'מי צודק?' אינן רלוונטיות, כי אין נכון וצודק בעולם שלנו. לכל אחד דרך אישית אותה הוא בורר לעצמו ואין עדיפות לאף דרך על זולתה.
התפיסה הזו פולשת לפעמים לתוככי בית המדרש ועוטה על עצמה גלימה תורנית – ""נו, זה הרי כל היופי ביהדות. שבעים פנים לתורה, לא?". דוגמא קלאסית איך לוקחים יסוד מן המקורות ומעוותים אותו לגמרי. נכון, התורה האלוקית היא גדולה ורחבה ויש בה פנים שונות. אך האם זה אומר שכל פירוש וכל הזיה שירצה מאן דהו להלביש עליה לגיטימי?! הרי יש שבעים פנים לתורה ולא שבעים ואחד וכל שכן לא שבע מאות או שבעת אלפים. צריך להיות מחובר עמוקות לרוח התורה ולמסורת הדורות כדי להיות מסוגל לכוון אל אחד משבעים הפנים שלה, ולא להיות מהחוצ-פנים שבודים מליבם ומדביקים את גחמותיהם אל התורה.
********************************************
לו היה מתקיים דיון אמיתי על העקרונות הנ"ל אפשר היה לבחון אותם בשכל והיגיון, לדון, להתווכח ולבחור בסופו של דבר מה לאמץ ועל מה לוותר. אך כאשר הן הפכו לאקסיומות שאינן ניתנות ואינן צריכות הוכחה, והן נמצאות בתשתית השיח כעקרונות-על המובנים מאליהם – סכנתם רבה. איך אפשר לבנות לגובה כשהיסוד עקום לגמרי?!
