לא בכל יום אתה נהיה בן ארבעים.
וכשזה קורה אתה מרגיש בִּפְנִים שלא מדובר בסתם עוד יום הולדת. עוגה, מתנות, ברכות מהחברים…
גיל ארבעים זה משהו אחר. שלב חדש בחיים.
אתה נזכר איך בתור ילד הסתכלת על מי שנמצא שם בתור קשיש עתיק יומין. משהו שלך בחיים לא יקרה. והנה, לא הספקת למצמץ, ואתה שם.
אז מה עושים? על מה חושבים? איך חוגגים אירוע כזה?
בטח שמעתם על המנהג לכבות בנשיפה את הנרות שעל העוגה ולהביע משאלה.
ובכן, זה בטוח לא מנהג יהודי. כי אצלנו לא מכבים נרות אלא מדליקים אותם. בוודאי נרות המסמלים נשמות ונשימות. “נר ה’ – נשמת אדם”.
אצלנו גם לא ‘מביעים’ משאלות. אצלנו מתפללים עליהן, ולא פחות מזה מביטים במראה ושואלים את עצמנו מה אנחנו צריכים לעשות כדי שהן יתגשמו.
אתם גם בטח מכירים את המנהג לקבל מתנות מחברים ביום ההולדת.
זה נחמד, ובכל זאת, בעיניי מצא חן יותר דווקא המנהג לתת. כמו שסיפר לי סבא שביום הולדתו אמא שלו אפתה חלות כמספר השנים שלו, ושלחה אותו לחלק אותן למשפחות נזקקות בשכונה. כי אם גדלת – תן יותר!
אז הנה ביום הולדת 40 שלי (כן, היום ממש, כא’ אייר), קבלו מתנה צנועה ממני.
שלוש שאלות בסך הכול. קטנות אבל מהפכניות. מי שבכל יום הולדת, ויודעים מה – אפילו בכל יום, יקדיש דקה כדי לשאול אותן את עצמו, אולי יזכה יום אחד לדבר שכולם מייחלים אליו: חיים ששווה לחיות אותם.
מוכנים? אז הנה השאלה הראשונה:
למה אני?!
הרי היו שבעה מיליארד אנשים בעולם עוד לפני שנולדתי. מה בער לו ליושב במרומים להוריד לארץ עוד נשמה אחת קטנה. שלי. מה היה חסר שדווקא אני, עם טביעת האצבע הייחודית שלי, אוכל להוסיף לעולם.
כשאדם טס לחו”ל שואלים אותו תמיד בבידוק הביטחוני: “מישהו נתן לך משהו להעביר?”
המשפט המדהים הזה צריך ללוות אותנו תמיד לא עם סימן שאלה אלא עם סימן קריאה. כן, מישהו נתן לנו משהו להעביר! הוא שלח אותנו לטיסה הזו, והפקיד בידינו אוצרות של כשרונות וכוחות. האם אנחנו מעבירים אותם הלאה ומפיצים את האור הייחודי שלנו בעולם או שאנחנו נשענים לאחור, נהנים מהמיזוג ומעבירים את הטיסה בבהייה בחלון?
השאלה השניה היא – לאן?!
הוויז, מערכת הניווט הישראלית, היא המצאה מדהימה. לא סתם השקיעה גוגל מליארד דולר כדי לרכוש אותה.
אבל עם כל התחכום שבה יש דבר אחד שהוויז אינו יודע לעשות. הוא מצוין בלומר איך להגיע, אבל אין לו מושג ‘לאן?’.
את זה אתה חייב תמיד להחליט בעצמך, וההחלטה הזו – לאן אתה שואף להגיע, היא החשובה ביותר בחיים.
כי אם איננו יודעים לאן אנחנו רוצים ללכת – לא נגיע למחוז חפצנו גם אם ניסע במהירות הבזק. אדרבה, כל צעד קדימה עלול להרחיק אותנו שניים מהמטרה.
כמה עצוב לראות אנשים העוסקים חודשים ארוכים בתכנון חופשה, ואינם מקדישים וְלוּ יום אחד לתכנון חייהם. הם פשוט נותנים לחיים לקרות…
וכאן אנו מגיעים לשאלה השלישית והאחרונה – איך אַחֶרֶת?
לבני אדם יש נטיה חזקה לחיות ב-REPEAT. להתבצר באזור הנוחות, להתמכר להרגלים, ופשוט לחזור על עצמם.
אבל כלל החיים אומר כך: אם תעשה את מה שתמיד עשית – אז תמיד תגיע לאן שהגעת.
מדברים בלי סוף כמה גרוע להיות ‘חקיין’ של אחרים. לא אומרים אף מילה על הסכנה להיות חקיין של…עצמך.
כשיעקב אבינו יצא למסע הגדול של חייו הוא ראה בחלום סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.
המסר הוא עמוק וחד: אל תנוע רק במעגלים. אל תסתפק בלשוט בנחת לאורך ‘ציר הרוחב’ של החיים.
תרים, יהודי, את המבט למעלה, אל השמים. יש בך נשמה. יש לך כנפי רוח. אל תדרוך במקום. תרים את הרגל אל השלב הבא בסולם.
זוהי, חברים יקרים, המתנה הקטנה שלי ליום הולדת ארבעים. שלוש שאלות לשים בתרמיל למסע החיים.
אז תודה ה’ ותודה לכולכם. שנזכה לחיות – להודות – לעשות, ויום אחד לגלות שקרה לנו הדבר המדהים ביותר בעולם:
הפכתי להיות האדם שיכולתי להיות.
