מחקר שעסק בתופעת החזרה בשאלה ביישובי יהודה ושומרון גילה תופעה מעניינת. לא מעט צעירים בחרו להפנות עורף לדרך הרוחנית של הוריהם ולנטוש את דרך התורה והמצוות. ובכל זאת כשמדובר בהשקפה פוליטית מתברר שהמציאות שונה. כמעט כולם נשארו נאמנים לדרך המשפחתית והמשיכו לראות עצמם חלק מהמחנה הלאומי ולהצביע למפלגות ימין.
איך מסבירים את השוני הזה? מה שונה הדת מהפוליטיקה?
סוציולוג מומחה שהפניתי אליו את השאלה הציע את ההסבר הבא: הילדים גדלו בבית שהנושא הלאומי בער בו. הם ראו אורח חיים שכלל התמסרות ותשלום מחירים למען ההיאחזות בארץ ישראל. כשההורים דיברו על השקפה פוליטית הם עשו זאת מתוך שכנוע פנימי עמוק ועם ברק בעיניים. הילדים ספגו את כל זה והפנימו.
בתחום הדתי, לעומת זאת, הם קלטו משהו אחר לגמרי. כן, היה בבית אורח חיים דתי, שמרו שבת ואכלו כשר. אבל הכול היה מאוד טכני ויבש. בית הכנסת נראה יותר כמו מועדון חברתי, ההקפדה במצוות היתה מינימאלית ונטולת שמחה והתלהבות, והאירוויזיון או גמר גביע האלופות היו נושא מדובר הרבה יותר מאשר עבודת ה’. גם כאן הילדים קלטו את המסר והפנימו. כשגדלו ונחשפו לעולם החילוני – הם הוקסמו מהאנרגיות והחיוניות שהוא משדר והלכו שבי אחרי שפע האפשרויות המפתות שהוא מציע אם רק תסכים להיפטר מהמחויבות המעיקה להלכה. התוצאות היו בהתאם.
אז את מה נבטל הפעם?
אפשר להתווכח עם הניתוח הנ”ל וכמובן שיש בו הכללה חריפה. ובכל זאת הוא מזכיר את מה שסיפר לי אבנר, חבר ותיק ור”מ בישיבה תיכונית. יוצא לו להיפגש לעיתים מזומנות עם הורים כדי לעדכן על המצב הלימודי של בנם. “ברוך ה’ הורים רבים מעורבים במה שקורה עם בנם וחשוב להם שהוא יצליח ויתקדם”, הוא מספר. “אלא מה, כשאני מעדכן אותם שליורש העצר יש חולשה בגמרא ובמתמטיקה, אני יכול להיות בטוח בדבר אחד. עד מחר בערב יהיה לו מורה פרטי. למתמטיקה…”.
כמובן, שגם למוסדות החינוך יש חלק במסר הבעייתי. כל תלמיד יודע שאם מפקח ממשרד החינוך יגיע לפגוש תלמידים או שיהיה צריך להתכונן לטקס יום הזיכרון – השיעורים שימהרו לבטל לא יהיו של מקצועות קודש כמו פיזיקה, אנגלית או מתמטיקה, אלא של נושאים זניחים וחסרי חשיבות כמו תנ”ך, גמרא והלכה.
איך זה מסתדר עם המסר של בית הספר שמתיימר לגדל ילדים לאהבת תורה ויראת שמים? שאלה טובה.
העבודה היא חיינו
היו תקופות בהיסטוריה שיהודים היו צריכים למסור את הנפש, כפשוטו, על שמירת המצוות. היו מקומות וזמנים שאנשים מאמינים הוציאו את כל הונם כדי לזכות לקיים מצוות ארבעת המינים, מצה או שופר, או שויתרו על עבודות משתלמות רק כדי לא לחלל את קדושת השבת.
מהבחינה הזו אנחנו חיים היום בגן עדן. שפע עצום ורווחה כלכלית, כשהכול נמצא ממש בהישג יד. אף קיסר או פריץ לא מטיל עליך גזירות שמד ולא מאיים בעונש מוות על מי שיהיה נאמן לדבר ה’. בעידן כזה היה מצופה מאיתנו לטפס גבוה יותר מבחינה רוחנית, להקדיש זמן רב יותר ללימוד תורה ולהדר ולדקדק במצוות באופן שלא היה אפשרי בדורות קודמים, שנאלצו להיאבק ממש על הבסיס.
באופן פרדוקסאלי קורה בדיוק ההפך. העניין ההלכתי והרוחני הפכו אצל רבים מ’בין אדם למקום’ ל’בין אדם לסביבתו’. סיפור סוציולוגי-חברתי ונורמות המשייכות את האדם אל קהילתו, הרבה יותר מאשר חלק מהקשר העמוק בינו לאלוקים. ממילא כאשר תהיה התנגשות בין הצד הדתי לאינטרסים אחרים – לא בטוח בכלל שידו של הראשון תהיה על העליונה.
“שחיה נפרדת?!” – “למה מה קרה?! בא לנו להיות כל המשפחה ביחד”.
“אינטרנט מוגן?” – “עזוב! ניסיתי פעם אבל זה האט לי את הגלישה והפריע לעבודה אז ביטלתי”.
“כשרות בחו”ל?” – “תראה, ברור שלא ניכנס למסעדה בשרית שמגישה חזיר. אבל מקום צמחוני או חלבי, כאילו, מה כבר יכניסו לך שם?! שרימפס?? אז זרמנו…”.
האם יש מקום בו הילדים בכל זאת יראו שהולכים עם משהו עד הסוף? עניין אליו מתמסרים בכל הכוח?
בוודאי שיש: העבודה. אם בשבת אבא מתעורר בתשע בבוקר ועד רבע לעשר יסיים את הקפה ויצטרף בנחת לתפילה בבית הכנסת, ביום חול הוא מזנק כמו פנתר ובשש וחצי כבר על הכביש כדי להגיע למשרד לפני הפקקים. עד תשע בלילה הוא כבר יהיה חזרה בבית וייתן נשיקה על המצח לכל אלו שכבר נמים את שנתם.
והילדים החכמים רואים הכול ומפנימים.
האם אפשר אחרת? האם יש דרך לעשות נכון יותר את החיבור שכל-כך חשוב לכולנו ולמצוא נוסחה שתשלב ‘תורה’ ו’עבודה’ באופן שכל אחד יקבל את מקומו האמיתי?
מחכה לתשובות שלכם: yonilavi10@gmail.com
