חידת ספירת העומר

שאלה אחת מטרידה בימים אלה את הרס"ר שסוקר את תספורות הטירונים, את הנער שמשתגע בלי מוזיקה, את הזוג שמחכה לחתונה, ואת צופה הכדורסל שלא מבין מה אלי סהר עשה לפנים שלו. כולם מנסים להבין מה קרה פתאום. אנחנו עונים: "כמובן, ספירת העומר!", אך כשאנחנו נדרשים להסביר למה זאת סיבה להצמיח זיפים, יוצאות לנו לפעמים תשובות מגומגמות * חיים אקשטיין עושה לנו סדר בין שלושת הסיפורים של התקופה המסתורית הזו

הגמגום מוצדק: בתוך הסיפור של מנהגי האבלות מעורבבים שלושה סיפורים שונים מתולדות עם ישראל. ננסה לרענן את הזיכרון בנוגע לכל אחד מהם בנפרד, ואז אולי נדע לענות על השאלה הגדולה – מה באמת מחבר ביניהם? אבל רק אולי.

 

סיפור ראשון: התורה קורסת

ארץ ישראל של אחרי חורבן בית שני. היישוב היהודי בארץ מתחיל לצאת מההלם ולהתרגל למציאות החיים החדשה. מציאות שבה עיקר החיים חסר, אבל חייבים להמשיך לחיות. ביבנה הולך ומתבסס המרכז הרוחני החדש של עם ישראל, שבמרכזו תורה שבעל פה. בדור השלישי לחורבן הבית, מי שהולך ותופס מקום מרכזי בהנהגה הרוחנית הוא "עמוד התורה שבעל פה" – רבי עקיבא.

לא פשוט להיות עמוד תורה שבעל פה. גם בגלל העובדה שהתורה שבעל פה עדיין בשלבי התפתחות, וגם בגלל העובדה שהיא בעל פה. אין משנה, אין גמרא, אין שו"תים עבי כרס, רק מסורות. במציאות כזאת, כשעולם התורה של אחרי החורבן רק מתחיל להתגבש, והוא בנוי על העברת מסורות מרב לתלמיד, כל תלמיד הוא קריטי. כל בית מדרש שמתפרק יכול לשבש את העברת התורה.

אבל בית המדרש התפרק, ועוד איך התפרק. חז"ל אינם מספרים לנו יותר מדי על ההתפרקות, רק מדרש אחד (שמופיע בכמה מקומות בתלמוד ובמדרשים, בגרסאות שונות) מתאר זאת. כל תלמידי רבי עקיבא, עשרים וארבעה אלף במספר, מתים תוך זמן קצר. כזכור, רבי עקיבא היה מרכז התורה שבעל פה, ותלמידיו הם אלה שהחזיקו את התורה. בלעדיהם, אין מי שיעביר הלאה את המסורות מהדורות הקודמים, שהיו מרוכזות בידיים של רבי עקיבא. "והיה העולם שמם", כך מתארת הגמרא את המצב אחרי ההתרסקות הזאת. אין המשכיות לדבר ה', שממה רוחנית מוחלטת.

מי שמכיר היטב את הסיפור אולי אומר לעצמו בשלב הזה שלא צריך להיסחף, הרי יש סוף טוב. רבי עקיבא, כמו שרק הוא יודע, מחליט לא להתייאש. הוא הולך אל חמישה חכמים מהדרום ומלמד אותם את כל מה שהוא יודע. אותם חמישה חכמים – רבי יהודה, רבי יוסי, רבי מאיר, רבי אלעזר וכמובן ר' שמעון בר יוחאי – הם אלה שמצילים את המצב ומעבירים את התורה הלאה. סוף טוב? לכאורה התורה ניצלה, אבל זה כלום לעומת מה שהיה יכול להיות. רוב המשניות שיש לנו מובאות בשם אותם חמישה חכמים; אנחנו יכולים רק לתאר לעצמנו איך הייתה נראית המשנה אילו במקום חמישה היו עשרים וארבעה אלף. איזה עושר רוחני היה לנו היום. כמה תורה, כמה ידע, כמה מחלוקות היו נחסכות וכמה ספקות היו נפתרים.

הבעיה בסיפור היא שחסרים בו כמה פרטים קריטיים. כיצד מתו התלמידים? בגרסה המוכרת של המדרש, במסכת יבמות (סב ע"ב), מסופר שהם נפטרו ממחלת האסכרה, אך בגרסאות אחרות הפרט הזה אינו מופיע. מתי הם מתו? בגמרא כתוב בפירוש שזה קרה בין פסח לשבועות, וגם הפרט הזה עלום בשאר הגרסאות. אבל גם המסורת של "בין פסח לעצרת" מתפצלת למסורות שונות, שהולידו מנהגים שונים של אבלות בספירת העומר. מקובל מאז ימי הגאונים שהמגפה נעצרה בל"ג בעומר, אבל בגמרא אין לזה זכר. יש גורסים "פרוס העצרת" במקום "עצרת", ומסבירים מדוע הכוונה לשישה עשר יום לפני שבועות, ויש שמציעים הסברים וחישובים אחרים. אבל המסורת שהמגפה פסקה בל"ג בעומר איננה היחידה, עובדה שיש כאלה שממשיכים את מנהגי האבלות עד שבועות, ויש כאלה שמתחילים אותם בכלל בראש חודש אייר.

ואם כבר הגענו למנהגי האבלות, זה הזמן להעלות עוד נתון שאינו מופיע במדרשים – מתי מותם של תלמידי רבי עקיבא הפך לסיבה לאבל? בגמרא ובמדרשים אין כל רמז למנהגי אבלות בספירת העומר, לא בעקבות תלמידי רבי עקיבא ולא בעקבות שום דבר אחר. בתקופת הגאונים כבר הייתה מסורת על אבלות, אבל לא ברור מאיפה היא התחילה. הסיפור על תלמידי רבי עקיבא אינו שלם. ובכל זאת, דבר אחד ברור: חז"ל ידעו מה הייתה הסיבה האמתית לטרגדיה, ואין ילד שאינו מכיר אותה – שלא נהגו כבוד זה בזה. זהו המסר החד שנשאר לנו מהסיפור העלום על תלמידי רבי עקיבא. מעבר לזה איננו יודעים הרבה, רק את התוצאה הקשה: התורה שבעל פה קורסת, והיה העולם שמם.

 

סיפור שני: בר כוכבא – הגבורה והכישלון

שנת 132 למניינם. הרומאים שולטים בארץ, ובכל מקום אפשרי בסביבה. העובדה הזאת לא הציקה כל כך ליהודים עד לא מזמן, אבל לאט לאט השלטון הרומי מתחיל להוות מטרד; הם מתכננים לבנות את ירושלים מחדש – כעיר רומאית אלילית, וגם אוסרים לקיים ברית מילה. אולי מסיבות אלה ואולי מסיבות אחרות, פורץ מרד יהודי ברומאים. מנהיג המרד מכונה במסורת היהודית "בר כוזיבא", ובמקורות אחרים "בר כוכבא".

הרעיון למרוד באימפריה נראה מטורף, ובכל זאת הצבא הרומאי בארץ לא הצליח לדכא את המרד, וחיילי בר כוכבא הגיעו להישגים צבאיים מרשימים. חלק מההיסטוריונים מעריכים שהם כבשו את ירושלים (רק חלק? ורק מעריכים? אנחנו לא באמת יודעים מה קרה שם? סבלנות, עוד נגיע לזה).

לרוע המזל, לממלכת רומי לא היה משהו חשוב יותר לעשות באותה תקופה. הם מיצו את הקטע של מסעות כיבוש, ואף אחד אחר לא חשב למרוד בהם, כך שלא הייתה סיבה שלא לשלוח את כל הצבא ליהודה. עם כל הכבוד לכישרונו המבריק של בר כוכבא, מול אימפריה שלמה הוא כבר לא היה יכול לעמוד. הצבא היהודי אמנם נתן פייט, וגבה הרבה אבדות בצד הרומאי, אבל זה לא הספיק כדי לנצח. כשלוש שנים אחרי פרוץ המרד, הוא הסתיים במפלה של המורדים.

המשפט האחרון היה אופטימי; מצבנו היה טוב אילו המרד היה מסתיים רק במפלה. אבל הסיפור אינו נגמר כאן, כי לרומאים היה חשוב להבהיר מי כאן הבוס. בעקבות המרד, הרומאים פצחו בשורה של גזרות שמד, ורוב אגדות חז"ל המוכרות לנו על גזרות קשות נגד התורה והמצוות – כולל עונשים אכזריים למי שיעבור עליהן – שייך לתקופה הזאת.

גם בסיפור הזה חסרים הרבה פרטים. חז"ל בחרו שלא לספר הרבה על המרד, וחוץ מהם – אין הרבה מקורות על התקופה ההיא. המחקר סביב מרד בר כוכבא התחיל רק בעת החדשה, ורק לפני כמה עשרות שנים התגלו ממצאים ארכאולוגיים שתורמים לחקירה. אחד הפרטים שנשארו שנויים במחלוקת הוא מה הייתה מידת התמיכה של חכמי ישראל במרד: חז"ל מספרים על תמיכה של רבי עקיבא בבר כוכבא, ואפילו על ציפייה שיהיה המלך המשיח, והם מספרים לנו גם על התנגדות לכך. כמה חכמים היו בכל צד? הרמב"ם טוען שרבי עקיבא מייצג את דעת הרוב, אבל ראשונים אחרים חולקים עליו. אנחנו גם לא יודעים עד כמה רבי עקיבא היה אקטיבי בסיפור – האם היה "נושא כליו" של בר כוכבא במובן המלא, כזה שמסתובב בחפ"ק של הרמטכ"ל, או רק מי שחתם על מכתב תמיכה בו? האם הוא שלח את תלמידיו לצבא? השאלה לא הוכרעה בידי חכמינו, וגם המחקר מתלבט בעניין.

מכל מקום, ידוע איך המרד נגמר. חורבן של היישוב היהודי, בעיקר ביהודה. התורה מוּצאת מחוץ לחוק, תלמידיה מוצאים להורג, והיה העולם שמם.

 

סיפור שלישי: פרעות באירופה

למען האמת, נכון יותר לחלק את הסיפור השלישי לשני סיפורים. הראשון מתרחש מאות שנים אחרי שמרד בר כוכבא הפך להיסטוריה, במאה ה-11 למניינם. הרבה לפני שאנחנו התחלנו לתהות מה לעשות עם הערבים בארץ, ההנהגה הנוצרית באירופה החליטה להעיף אותם מכאן. הם הצליחו לסחוף אחריהם המונים רבים, ולשכנע אותם לעשות דרך ארוכה לארץ הקודש, כדי לשחרר אותה מהמוסלמים. לא חשוב כרגע איך הג'וק הזה נכנס להם לראש – התעוררות חברתית, אמצעי פוליטי או תופעה חברתית – העובדה היא שבשנת תתנ"ו (1096) המוני נוצרים כבר היו בדרכם לירושלים, במסגרת מסע הצלב הראשון.

השנה הזאת, תתנ"ו, אולי מוכרת לכם. המפגש של המוני נוצרים משולהבים וחדורי מוטיבציה להשליט את הנצרות על העולם, עם הקהילות היהודיות שדרכן הם עברו – לא בישר טובות. היהודים קלטו מה הולך להתרחש, ופנו לשלטונות שיעשו משהו, אבל זה לא ממש עזר. אנשי מסע הצלב ערכו פוגרומים, הרגו יהודים והחריבו בתי כנסת. חלק מהיהודים הצליחו לברוח, חלק המירו את דתם, והרוב מסרו את נפשם על קידוש השם. כל זה קרה בעיקר בחודשים אייר וסיוון.

 

הסיפור השני מתרחש כעבור כמה מאות שנים, בשנת ת"ח (1648). שוב יהדות אירופה סופגת מכה קשה, ושוב היא לא עשתה שום דבר רע לאף אחד. מדובר היה בסך הכול בהתקוממות של איכרים בפולין נגד הממלכה והאצולה, מאבק שהיהודים (שרובם השתייכו למעמד חוכרי הקרקעות, בין האצילים לאיכרים) לא היו אמורים להשתתף בו. אלא שמבחינת המורדים, הקוזקים, היהודים נחשבו כמזוהים עם שכבת האצילים, והם הפכו לכתובת ישירה לפרעות. הפרעות נמשכו עד שנת ת"ט, וגם הפעם אייר וסיוון היו חודשי השיא.

בשני המקרים יהדות אשכנז מצאה את עצמה מוכה, חבולה ושבורה. קהילות שלמות התפוררו, עולם התורה האשכנזי איבד רבים מקברניטיו, והיה העולם שמם.

 

האם יש חוט מקשר?

מבין שלושת הסיפורים שלנו, האחרון הוא הפחות מזוהה בתודעה שלנו עם ימי ספירת העומר, ודווקא הוא הכי קשור אליהם מבחינת הידע ההיסטורי. ידוע בוודאות מתי התרחשו הפרעות, והתאריכים כמעט חופפים לתקופת הספירה. גם הקשר בין הפרעות ובין מנהגי האבלות די ברור: המנהגים האשכנזיים שמתחילים את האבלות בראש חודש אייר, ואינם קוטעים אותה בל"ג בעומר, מתקשרים בבירור לטרגדיה באירופה. גם פסקי ההלכה של הפוסקים האשכנזים, המחמירים יותר במנהגי האבלות לעומת הספרדים, אינם נובעים מנטייה של האשכנזים לחפש חומרות. המנהג העתיק של ימי הספירה לבש פנים חדשות. האבלות התחזקה, ונוספו לה גם מנהגים חדשים שמציניים באופן ספציפי את המאורעות האחרונים (כגון פיוטי קינות בשבתות הספירה, ואמירת "אב הרחמים" גם בשבתות מברכין אייר וסיוון, שהרי תפילה זו חוברה בעקבות אותם אירועים). תלמידי רבי עקיבא נשארו הסיבה המרכזית לאבלות, אך לא היחידה.

מה עם שני הסיפורים הנותרים? האם יש הסבר לפרטים העמומים סביב תלמידי רבי עקיבא, ומה הקשר לבר כוכבא? לאורך שנות הגלות, בר כוכבא באמת לא היה חלק מהסיפור. רק בסביבות מאתיים השנים האחרונות, עם התפתחות המחקר בנושא המרד, עלה הרעיון לקשר בינו ובין מות תלמידי רבי עקיבא. האם יש טעם להקשיב לחוקרים שמתעלמים מדברי חז"ל על מגפה? כן, כי הם לא הראשונים. כבר באיגרת רב שרירא גאון מסופר שתלמידי רבי עקיבא מתו בעקבות "שמד". התיאור של רב שרירא תואם את תיאור הגמרא, אבל השמד מחליף את האסכרה. יכול להיות שהייתה לו גרסה אחרת של הגמרא, ואפשר להניח שהייתה לו מסורת מה בדיוק קרה שם. הוא ידע שהאגדה התלמודית היא רק חלק מהתמונה, ומאחוריה עומד סיפור על שמד רומאי.

ומהו אותו שמד? ההיסטוריונים מתווכחים על זה עד היום. חלקם מניחים שמדובר בגזרות מלפני המרד, חלקם משערים שהכוונה לגזרות של דיכוי המרד, אבל כולם מכירים את דעתו של ההיסטוריון צבי גרץ (משכיל מהמאה ה-19 למניינם): תלמידי רבי עקיבא היו חיילים בצבא בר כוכבא, ונהרגו במרד.

האפשרות הזאת נותנת הסבר מעניין למנהגי האבלות: כשחז"ל דיברו על מגפה, הם רמזו לסיפור רחב יותר של כישלון במרד. כדרכם, הם התייחסו לרקע ההיסטורי רק ברמז. ההסבר הזה פותח פתח לשאלות כבדות משקל: האם תלמידי חכמים הצטרפו למרד לאומי חילוני? האם גיוס תלמידי ישיבה לצבא לא היה ולא נברא, ומדובר רק במחלה? ואולי התלמידים התגייסו למרד מתוך שאיפה דתית, לבטל את הגזרות נגד התורה ולהביא את המשיח? מה היה היחס של חכמים לפעולות אקטיביות לזירוז הגאולה? שאלת ספירת העומר, מתברר, היא רק קצה קרחון של דיון שלם.

 

בחזרה למכונת הגילוח

אז על מה אנחנו מתאבלים? על תלמידים שמתו במגפה, על חיילים שנפלו במרד או על קהילות שחרבו באשכנז? קשה לתת תשובה, אבל אולי לא צריך. אנחנו מתאבלים על הכול. יכול להיות שיש משהו שלילי בימים האלה של ספירת העומר, עם כל מעלתם הרוחנית. ועוד לא דיברנו על המדרשים על אודות משפט הרשעים בגיהינום בין פסח לשבועות, ועל מקורות קבליים בנושא. תקופת ההתעלות לקראת שבועות מוּעדת כנראה גם לנפילה, ועד שיבוא גואל – אנחנו אמורים להנמיך פרופיל בתקופה הזאת, ומתוך כך להתכונן למתן תורה.

ומה אנחנו אמורים לעשות עם עצמנו בזמן הזה? על כך כבר ענו חז"ל במסר ברור, שקשור לפחות לחלק מהנפילות הלאומיות שלנו: לנהוג כבוד זה בזה.

 

המאמר פורסם ב'עולם קטן'

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *