אתמול בערב בשמונה התקשר אלי איתן. הוא הרים את קולו, מנסה להתגבר על רעש המכוניות והצעקות שנשמעו ברקע. התברר שהוא עומד בצומת סירקין בפ”ת יחד עם עוד בני נוער שהחליטו שאי אפשר לשתוק יותר. הם יצאו עם שלטים כדי להפגין ולעורר: “אנשים, צאו מהאדישות!”.
“אנחנו מרגישים שזה לא מספיק, הרב”, הוא אמר, “תוכל לבוא לדבר איתנו הערב על המצב, ובעיקר מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות אותו?!”.
בתשע וחצי עמדתי בשער של הסניף. מעל מאה נערים ונערות הצטופפו בקור העז שלא הצליח להשקיט את הלבבות הסוערים. נעמדתי מולם וראיתי את סימני השאלה הרבים מרצדים בעיניהם:
איך אפשר לתפוס מצב בו מביאים לקבורה תינוק שטרם מלאו לו ארבעה ימים?!!!!
מה צריך להרגיש כשכל מהדורת חדשות מעדכנת על עוד פיגוע או ירי או ניסיון דריסה?!!
האם יגיע רגע בו הכול ייגמר ונוכל להתהלך בשלווה ובביטחון בארצנו ללא חשש?!
בחרתי להתחיל מהשאלה האחרונה.
רבים שואלים, כך אמרתי להם, ‘מה יהיה הסוף?!’
ובכן, זו השאלה הקלה. הסוף יהיה טוב! בוודאי.
איך אנחנו יודעים?
כי כך הבטיח לנו ריבון העולמים שדבר אחד מדבריו אחור לא ישוב ריקם. וכמו שזכינו שהתקיימו כל הנבואות על קיבוץ גלויות, השיבה לארץ, הפריחה, השגשוג והניצחון במלחמות, כך אין לנו ספק שגם ההמשך המובטח יבוא. “כי ה’ דיבר טוב על ישראל”.
ומה בינתיים, אתם שואלים?
ובכן, בינתיים אנחנו במאבק.
הוא נמשך כבר מאה שנה, והוא גובה מאיתנו מחירים. “ארץ ישראל נקנית בייסורים”, אמרו חז”ל, ובמאבק על תקומתנו איבדנו אנשים יקרים וטובים.
האם אנחנו נחלשים? מתייאשים?
ממש לא.
אנחנו שמחים וגאים שבמאבק הזה אנחנו נמצאים בצד של הטוב, של המוסר, של האמת!
כשבצד השני מקדשים את המוות ומחלקים סוכריות בגלל עוד שאהיד שרצח נשים וילדים, אצלנו מקדשים את החיים. כשאת הילדים שלהם מגדלים על שנאה, אנחנו מדברים על אהבה.
ובמאבק בין החיים למוות, בין האור לחושך – ברור שידו של הטוב תהיה על העליונה.
חשוב גם לא לאבד פרופורציות, אמרתי להם.
במשך אלפיים שנה יהודים יצאו מביתם בבוקר, מבלי לדעת אם ישובו בערב. היינו נתונים לחסדיהם של קיסרים ופריצים, וסבלנו מרדיפותיהם של האינקוויזיציה והקג”ב.
ב”ה שזכינו לשוב לארצנו ולעמוד ברשות עצמנו. זה ממש חלום שהתגשם.
הרי רק הבוקר הודיעו כוחות הביטחון להוריה של קים יחזקאל שהמחבל שרצח אותה בברקן חוסל על ידי חיילינו. כולנו ידענו שזה יקרה, כמו שברור לנו שכך יהיה גורלם של הרשעים שביצעו את הפיגוע היום.
הטרור, כך אמרתי להם, אינו יכול לנצח את מדינת ישראל ואת צה”ל. הוא מסוגל רק להכאיב ולהציק לנו. מה שחשוב הוא שאנחנו נהיה חזקים, נחושים ומאמינים בצדקת דרכנו, ונתאזר בסבלנות של ברזל בדרך אל השלום והשלווה שעוד יגיעו.
אחד הנערים הרים את ידו. “מה אנחנו יכולים לעשות כדי להשפיע על המצב?”, הוא שאל, “איך אפשר לשנות את מה שקורה פה במדינה?”. רבים מהנוכחים הנהנו בראשם, מצטרפים לדבריו.
את התשובה לשאלה הזו, אמרתי להם, רק אתם יכולים לתת.
כל אחד ואחת מכם, שיסתכל סביבו. שיחשוב במה אני יכול לחזק, אפילו במעט, את הכוח של הטוב כנגד הרע. כל מה שאני עושה היום – איך אני יכול לעשות אותו טוב יותר. להתפלל, ללמוד, לכבד הורים, להאמין בעצמי, לאהוב את העם שלי…
אתם חושבים שהפגנות יכולות לעזור?, אמרתי, שלשלוח פקסים לחברי כנסת זה מועיל? שכדאי לבקר פצועים? לבקר ביישובים?
לכו על זה!
העיקר – תהיו פעילים, תהיו נחושים, תהיו מה שאתם יכולים להיות והכי טוב שרק אפשר.
סיימנו את המפגש בפרק תהילים ובתפילה לשלום המדינה, ונפרדתי בקור של הלילה ממאה לבבות צעירים שבוערת בהם להבה צלולה שבע”ה עוד תגרש את החושך.
