לפני שאדם מתחיל לנהוג ברכב, החוק דורש ממנו עבור כמה משוכות. עליו לקחת כמה עשרות שיעורי נהיגה, לעבור מבחן בתיאוריה, טסט פנימי, טסט חיצוני (ועוד אחד… ועוד אחד…), ורק אחרי הכשרה ממושכת ויקרה, הוא זוכה לרישיון המיוחל.
דבר דומה מתרחש בכמעט כל תחום משמעותי בחיים, מלבד יוצא מן הכלל אחד. 'חינוך ילדים'. כדי להביא ילד לעולם ולגדל אותו בביתך במשך עשרים שנה, מה שנדרש ממך הוא בעצם… כלום. לא הסמכה ולא תואר אקדמי, לא תעודת בגרות ואפילו לא קורס הורים בסיסי. סומכים עליך שתדע מעצמך לעשות הכול כמו שצריך. שתגיב באופן מדויק וחינוכי על כל סיטואציה, שתדע לכוון את הילד והמתבגר בכל תהפוכות החיים, ושתתמודד בהצלחה עם קשיים, התמרדויות ושאר 'הפתעות' שהוא מכין לך.
מה לעשות שבשטח זה לא כל-כך עובד. נכון שיש דברים שמוטבעים בנו אינסטינקטיבית גם מבלי שלמדנו באופן מושכל, אך למרבה הצער חינוך ילדים אינו ביניהם. זוהי תורה שלימה ועמוקה, שרק נעשתה מורכבת יותר בדור שלנו. כשניגשים לעניין בספונטאניות וסומכים על כך ש"יהיה בסדר" עלולים לעשות טעויות, שהמחיר שאנחנו והילדים שלנו נשלם עליהם – גבוה. רוצים דוגמאות? בבקשה.
* "רגע, אז מי התחיל?!" – אחדהתחביבים הנפוצים אצל ילדים הוא לריב. אחד התחביבים הנפוצים אצל אחים הוא לבקש מההורים לשפוט במריבות שלהם. אחת הטעויות הנפוצות אצל הורים הוא להסכים לכך.
חבל. לא כדאי להתערב במריבות של הילדים. חבל על האנרגיה והטירחה בהקמת ועדת חקירה ממלכתית מי התחיל ומי אשם. כל עוד הם לא מחסלים האחד את השני – תנו להם להסתדר לבד. הניסיון מלמד שב-98% מהמקרים זה יקרה הרבה יותר מהר ממה שהעליתם בדעתכם.
* "כל הכדורגל הזה הוא שטות אחת גדולה. מסי, שמסי… כולם שם חבורת כלומניקים שהשכל שלהם נמצא בנעליים…" – גם אם בעינינו הדבר שהילד מתעניין בו אינו חשוב, לא נכון ולא ראוי לזלזל בו ולבטל אותו במחי יד. אם נושא מסוים קרוב לליבו של הילד שלנו, מן הראוי שלא נבזה אותו ונדרוך עליו בהפגנתיות. יתירה מזאת, הורים הנתקלים בקושי או בבעיה המטרידה את הילד, נוטים לבטל אותם ולהתייחס אליהם כחסרי משמעות, בחושבם שכך יסייעו לילד להתגבר עליהם. זו טעות. נעזור לילד הרבה יותר אם נכיל אותו, נשקף את הרגשותיו וניתן להן מילים, נתחבר באמת אל המקום שלו, אל צרכיו ואל פחדיו, ולא נתבצר במקום שלנו ומשם נחתוך בסכין חדה את מה שיקר לו.
* "אלף פעמים אמרתי לו לסיים את המשחק במחשב ולגשת להתקלח והוא ממשיך לרבוץ מול המסך כאילו דיברתי אל הקיר" – באמת פלא איך הורים נבונים ואינטילגנטיים ממשיכים לעשות שוב ושוב דבר שרואים בעליל שאינו עובד…'למה, גברתי, הגעת לאלף ולא עצרת אחרי 500 או אפילו מאה?! את לא רואה שהשיטה הזו לא עובדת עליו?!'.
העיקרון פשוט: לא אומרים לילד דבר יותר מפעמיים. בפעם הראשונה נדון אותו לכף זכות שאולי לא שמע כי היה שקוע במשחק ולא נאמר שוב. אך אחרי שהמסר עבר אין טעם לחזור על עצמנו כמו תקליט שבור (וגם להרים את הקול ולהתחיל לשאוג זה לא דבר שכדאי לאמץ כשיטה). אז מה כן? אחרי פעמיים יש צורך בחישוב מסלול מחדש ושינוי טקטיקה. למשל, לעבור לאקט מעשי כמו לגשת אל המחשב ולכבות אותו ולקחת אותו ביד לכיוון המקלחת. למשל, למחרת לאפשר לו להיות במחשב רק אחרי מקלחת כיוון ש"אני רואה שקשה לך לעצור את המשחק, אז חייבים להתקלח קודם" וכן הלאה.
* "איזה שטויות מלמדים בבית-ספר היום…המורה הזו פשוט לא יודעת ללמד" – הצוות החינוכי של בית הספר הוא שליח שלנו. הוא עושה במסירות ובאמונה את מלאכתו, בשכר לא גבוה ותוך התמודדויות יומיומיות לא פשוטות. נכון שאין לו תעודת ביטוח מפני טעויות, אך שגיאה חמורה תהיה לזלזל בו ולרמוס את כבודו בפני הילדים שלנו. איך נצפה שהבן יקשיב מחר במשך שעות לכל מה שמלמדים בבי"ס אחרי שאביו המלומד אמר ש"המורה מטומטמת" ו"הרב אידיוט"?! אנחנו משלמים שכר לימוד גבוה לבי"ס. חבל שבמו ידינו נוריד את הכול לטימיון. כבוד בסיסי בין ההורים לצוות החינוכי חיוני להצלחת ילדינו.
* "עד שעה 11 אני רוצה לראות אותך כאן חזרה, אתה שומע?! / סליחה, עם החצאית הזו את לא יוצאת מהבית!" – לא מעט שיחות חשובות מתקיימות בעיתוי גרוע. המקום הקלאסי הוא ליד הדלת, שניה לפני שהנער/ה מצליח להתחמק החוצה בלי שנרגיש בו, ואז נפתחת שיחה עצבנית באווירה לחוצה שהסיכוי שייצא ממנה משהו חיובי זהים לסיכוי להסכם שלום כולל במזרח התיכון בחודש הקרוב. גם אם אתם הכי צודקים בעולם חשוב לבחור בקפידה את הזמן המתאים לדבר עם הילדים, כמו גם את הצורה בה עושים את זה. אם נעשה זאת מספיק זמן מראש ולא בשניה האחרונה ונצליח ליצור אווירה חיובית של קשב וחיבור, גוברים הסיכויים שנשיג את מבוקשנו.
עיקרון חשוב נוסף הוא היחס בין הדברים השליליים לחיוביים. כשמרבית השיחות עם הילד הם סביב המקומות בהם אינו בסדר והנימה כלפיו היא ביקורתית, הוא מתרגל להגיף את הדלתות ולהפסיק להקשיב. חייבים להקפיד שרוב הקשר יהיה סביב הדברים הטובים, החיוביים, המשפחתיים והמשמחים, ואז לצד זה אם מידי פעם תבוא גם אמירה ביקורתית, יש סיכוי שהיא תתקבל.
* ובתפקיד ראש האופוזיציה…" – לא פעם הורים חשים תסכול רב כשהם מסבירים לבנם באופן בהיר מפורט איזו עמדה חינוכית, והוא פשוט מתווכח בעקשנות ודוחה טיעון אחרי טיעון שלהם בנימוקים שנראים להם קלושים ועלובים. לא צריך להיבהל וגם לא להתעצבן! לפעמים זה פשוט חלק מן המשחק. ישנם בני נוער שמתאהבים בתפקיד "ראש האופוזיציה". תגידו 'שחור' הם יגידו 'לבן', תציעו 'חם' – הם יתעקשו על 'קר'. זה לא אומר שהם לא הקשיבו ושלפחות חלק מן הטיעונים שלכם לא חלחלו לליבם. ייתכן שתגלו אותם מצטטים מילה במילה ממה שאמרתם תוך כדי שיחה פרטית שלהם עם חבר. אל תתייאשו ממלאכת החינוך גם אם למראית נדמה שאתם מדברים אל הקיר… באמת, שום דבר אבל שום דבר, אינו יורד לטימיון.
