מספרים שכשנשאל החזון-איש האם צריך להצביע בבחירות ענה "כן, מצווה". שאלו: כמו לאכול מצה? ענה: "כמו לאכול מרור". עמדה כזו טובה ללא ספק מזו של הטוענים שאין מצווה כלל ואולי זו אף עבירה, אך עדיין רחוקה מאוד מהדרך בה אנו מתייחסים אל היום הזה. ביום שלישי הקרוב, יום שנכפל בו כי טוב, יצעד עם ישראל לעבר הקלפי ויממש את זכותו לבחור מי ינהיג אותו בשנים הקרובות. איך צריך להתייחס לרגע הזה? בשמחה? בשיוויון נפש? מתוך הכרח?
הגיעה לידינו עדות נדירה ומעוררת התפעלות, שכתב הרב משה אלפרט, שֶמוּנה ע"י הבריטים ל'מוכתר' של ירושלים שמחוץ לחומות. ביומנו האישי שהתגלה ע"י אחיינו, הפרופ' פנחס אלפרט, הוא מתאר את תחושותיו ביום הבחירות הראשון למדינת ישראל, כד' טבת תש"ט (25.1.49). וכך הוא כותב:
בשעה 5:35 בבקר השכם קמתי אני ואשתי ואחי ר' שמעון לייב וגיסי ר' נתנאל סלדוכין ובני דב. אחרי ששתינו קפה לבשנו בגדי שבת לכבוד יום הגדול והקדוש הזה. כי זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. כי אחרי אלפיים שנה גלות או יותר אפשר להגיד יותר מששת ימי בראשית ועד היום הזה לא זכינו ליום כזה, שנלך לבחירות למדינה יהודית, וברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. בני, דב, הלך מהבית בשעה 5:45 והלך באשר הלך כי הוא אוהד גדול לרשימה "ח" – חרות מאצ"ל, ולא בא כל היום וכל הלילה. ואני ואשתי ואחי וגיסי הלכנו לקלפי באזור 10 בהפועל המזרחי אשר ברחוב החבשים, ופנקסי הזהות של מדינת ישראל בידינו. בשמחה רבה ועצומה הלכנו את הדרך הקצרה מביתנו, וכל הדרך הלכתי כמו בשמחת תורה אצל הקפות עם ספר תורה, כי פנקס זהות של ישראל היה בידי. לא היה גבול לאושר והשמחה שהיה לי. בשעה 5:50 באנו להפועל מזרחי. על פי החוק היה צריך להיפתח הקלפי בשעה 6 בבקר. אנחנו היינו הראשונים. רק השַמָש היה שם. החשמל היה דולק. שאלנו את השמש איפה הם חברי ועדת הקלפי? ענה: הם עוד לא באו. חיכינו עד שעה 5:55. באו שנים מאנשי חברי ועדת הקלפי, ובשעה 6:02 בא היושב ראש של הועדה, העורך דין… מחיתי בפניו על זה שלא בא בזמן הנכון כי לפי החוק היה צריך להתחיל בשעה 6. היו"ר התנצל לפניי. היו"ר אמר שמכיוון שישנו קוורום (=מספר מיניאלי של משתתפים כדי להתחיל. י.ל), כי היו"ר והסגן ועוד חבר אחד וגם משקיף אחד מ"חרות" כבר אפשר להתחיל בעבודה. השמש הביא את תיבת הקלפי, והיו"ר קרא אותי ואמר "והדרת פני זקן" וגם לאחי, וביקש מאיתנו שאנחנו נהיה עדים לפרוצדורה של פתיחת הקלפי. הוא הראה אותנו את תיבת הקלפי שהיא ריקה ובפנינו הוא חתם אותה וקשר סביב התיבה חבל ארוך וקשר אותה היטב וחתם אותה בשעוה ורשם פרטיכל על זה. הוא רשם בפרטיכל כי אני באתי ב-6:00 (באתי ב-5:50) והוא היו"ר בא ב-6:02. התחילו הבחירות והיו"ר אמר לי שהיות ואני האיש הזקן מכל האנשים שישנם פה, אז אני אהיה הראשון מהבוחרים. ברטט של קדושה ובהדרת קודש מסרתי לידי היו"ר את פנקס הזהות שלי וקרא את שמי מתוך הפנקס שלי. סגן היו"ר רשם את שמי בנייר ונתן לי מספר 1. מסר לידי מעטפה אחת ונכנסתי לחדר השני ששם היו מונחים כל הפתקאות של כל הרשימות. ביד רועדת וברגש של קדושה לקחתי פתק אחד מספר ב, רשימת האיחוד הדתי, ושמתי אותה ליד המעטפה שקיבלתי אותה מידי היו"ר ונכנסתי שוב לחדר הקלפי והראיתי לכולם כי יש בידי רק מעטפה אחת. הגיע הרגע הכי קדוש בחיי, אותו הרגע שלא זכו האבא שלי ולא הסבא שלי. רק אני בזמני, בחיי, זכיתי לרגע כזה של קדושה וטהרה. אשרי לי ואשרי חלקי! בירכתי ברכת שהחיינו, ושמתי את המעטפה לתוך תיבת הקלפי. לחצתי את ידי היו"ר והסגן ויתר חברי הועדה ויצאתי משם. חיכיתי במסדרון לאשתי כי היתה השניה וקיבלה מספר 2, ואחריה אחי מספר 3, ואחריו גיסי נתנאל סלדוכין מספר 4. בשעה 6:28 שבנו הביתה, והלכתי להתפלל, יום חג גדול".
______________________________________________________________
ואנחנו שקוראים את הדברים האלו שישים וארבע שנים אחרי, לא קולטים באמת מה קרה כאן בדור האחרון. מתברר שיש יהודי שעבורו מדינת ישראל אינה דבר המובן מאליו. ששלטון יהודי וצבא יהודי הם לא מציאות פשוטה שנולד אליה, אלא מתנה גדולה מהקב"ה שצריך להלל ולהודות עליה אלף פעמים בכל יום. מתברר שיש יהודי שהולך להצביע עוד לפני שהוא הולך להתפלל כי ברור לו שהוא עוסק עכשיו בצורכי מצווה ועושה חֱפְצֵי שמים. הוא לובש את בגדיו החגיגיים ביותר ומברך שהחיינו כי הוא מבין שאלפי יהודים היו יכולים רק לחלום לעשות את מה שהוא עושה עכשיו.
נקלעתי פעם לשיחה בין שני יהודים. הראשון, בחור צעיר ורוגש, תיאר בכאב את "מחיר הדמים הנורא שגבתה המלחמה על הארץ הזו". לוחמי המחתרות שמסרו את נפשם במאבק למען הקמתה, הנרצחים הרבים בפיגועי הטרור, לוחמי צה"ל שנפלו על הגנת המולדת. "עשרים ושניים אלף איש מתו כאן על המדינה הזו! אתה קולט בכלל את המספר הזה?! בסך הכול שישים ותשע שנה ותראה כמה דם האדמה הזו דרשה מאיתנו…". בן שיחו, המבוגר ממנו בכמה עשרות שנים, עצם לרגע את עיניו. נדמה היה שהוא מפליג בדמיונו למחוזות אחרים. לפתע פקח את עיניו, הרים את ידו ומחה את הזיעה שניגרה ממצחו. על זרועו התגלה צרוב מספר כחול. "באמת בלתי נתפס", מילמל בקול רועד, "עשרים ושניים אלף איש… כמו 'יום עבודה' אחד של הנאצים באושוויץ…". ואני עומד מן הצד, שומע את הדברים, וההכרה מתחילה לחלחל לתוכי. אחרי אלפיים שנות אפילה, ריבונו של עולם האיר פניו אלינו בחיוך גדול. האם אנו יודעים להעריך את הזכות שנפלה בחלקנו?
