צופה או מבקיע

כשהייתי ילד בן עשר קראתי משפט ששינה את חיי

בני אדם הם ייצורים שלא אוהבים להתאמץ. נקודה. אם אפשר שמישהו אחר יעשה את העבודה, הם לא יהססו לרגע, ויתנו לו להתאמץ בשבילם. העידן המודרני והתפתחות הטכנולוגיה הפכו את החיים לקלים במיוחד בכך שרתמו לשירותנו מכונות ומכשירים. התוצאות מדהימות: אם בעבר כדי להגיע מירושלים לתל-אביב היית צריך לצאת למסע של שבועיים על חמור, היום די בקפיצה קטנה של 45 דק' ברכב. אם בעבר כדי לדרוש בשלומו של קרוב משפחה מאמריקה היית צריך להמתין בסבלנות חצי שנה ולקוות שהספינה שמובילה את המכתב לא תטבע בדרך, היום אתה שולף את המכשיר מן הכיס ומקליד מסר, ותוך שבריר שניה אתה אפילו יכול לדעת שחברך מעבר לים קרא את ההודעה. מדהים!

 

חיים בקצב המיקרוגל

אין ספק שהיתרונות שיש בכך עצומים, אך צריך להיות מודעים גם למחיר: התרגלנו לכך שדברים באים מהר ובקלות.

אך לא תמיד זה אפשרי. אדרבה, הדברים המשמעותיים והעמוקים בחיים, דורשים זמן והשקעה. כדי לעבור תהליך פנימי או כדי לבנות דבר בעל ערך, חייבים להתאזר בסבלנות ולהיות מוכנים להתמסר ולהתאמץ. אך בעולם בו די בשתי הקלקות או בסיבוב כפתור כדי להשיג (כמעט) את כל מבוקשך, גדלים אנשים, ובפרט ילדים ובני נוער, חסרי סבלנות שלא מוכנים להזיע. ברגע שמתגלה הקושי הראשון הם ממהרים להגיע למסקנה: אני לא בנוי לזה / אני יורדת לשלוש יחידות / מספרים ואני זה לא הולך ביחד וכו' וכו'.

מי אמר?! אולי אם תיתנו הזדמנות, תתאמצו, תיפלו ותקומו עוד פעם – תצליחו להגיע בסופו של דבר אל המטרה?!

המשוואה פשוטה: כדי לאכול גלידה או לראות סרט לא נדרש מאמץ רב. מצד שני – אחרי חצי שעה לא נשאר מהם הרבה (חוץ מכמה קלוריות…). לעומת זאת, להוציא תעודת בגרות / רישיון נהיגה / לסיים מסכת / לעבוד על מידת הכעס או הענווה – כל אלו הם דברים הדורשים זמן והשקעה. האם נהיה מוכנים לעשות זאת?

 

סע, סע קדימה…

קרובים מחו"ל שביקרו אצלנו לאחרונה התלוננו על חוסר הסבלנות של הנהג הישראלי. "אצלנו", כך הם אמרו, "יכולה לעבור זמן ממושך מאז שהרמזור יתחלף לירוק ואף אחד לא יצפור לך. פשוט ימתינו בסבלנות עד שתתחיל לנסוע. פה בישראל, לעומת זאת, עוד לא התחלף לירוק, והנהג שמאחורה כבר מצפצף". יש מי שנתן לזה הגדרה מדעית: ישראל היא המקום היחיד בעולם בו מהירות הקול גבוהה ממהירות האור, אבל כנראה יש כאן משהו עמוק יותר. סוג של "קוצר רוח" שמוטבע באופי הישראלי ומהדהד באוויר. חז"ל ניסו להתמודד איתו כשהדגישו ש"גאולתם של ישראל קימעא קימעא" ו"את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". כמו צמח, לאט לאט אבל בטוח. "המציאות אין לה כנפיים", אמר הרב קוק, ומי שלא יהיה מוכן להמתין בסבלנות, מי שלא ירצה להתאמץ ולדחוף קדימה את העגלה של המשיח, עלול להפסיד את ההזדמנות להיות חלק מן הישועה הצומחת לאיטה.

 

לרוץ על המגרש

כשהייתי ילד בן עשר קראתי משפט ששינה את חיי. באופן מפתיע הוא עסק דווקא בכדורגל, ואמר את האבחנה הבאה: "במשחק כדורגל ישנם חמישים אלף איש שיושבים ביציע וצופים ו-22 איש שרצים על המגרש ומבקיעים. כל אחד ייבחר איפה הוא רוצה להיות". הדברים הדהדו במוחי: האפשרות הקלה יותר היא להתרווח על המושב ביציע, לשתות קולה, לכרסם פופקורן ולחוות דעה על ביצועי השחקנים ועל השופט ומשפחתו. האפשרות המתאגרת יותר היא לרוץ על המגרש. להזיע, להתאמץ, לתת את כל מה שיש בך ולהיות בזכות זה שותף בקביעת התוצאה. הייתי אז בסך הכול ילדון אבל קיבלתי החלטה שמנחה אותי עד היום: 'אני רוצה להיות על המגרש. לרוץ, להתמודד, להבקיע'. ומה אתכם?!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *