מה יעשה אדם שזקוק לרופא עבור בנו הסובל מבעיה חמורה בלב?
את הכול כמעט.
הוא יחפש אחר הקרדיולוג הטוב ביותר, יפנה לרב פירר, יתייעץ עם מביני דבר. הרי מדובר בבריאות של הבן שלו! מי ייקל ראש בדבר חשוב שכזה?!
לעומת זאת, מה יעשה אדם שצריך לטוס לחו"ל?
ובכן, הוא יקנה כרטיס ויעלה למטוס ובתחילת הטיסה יישמע הודעה קצרה מאדם המציג עצמו בתור הטייס, בו הוא מודיע על ההמראה המתקרבת.
מה הוא יודע על אותו אדם? על ההסמכה שלו, על הניסיון, על מצבו הגופני והנפשי באותו רגע?
ממש כלום.
וכאן עולָה השאלה: כיצד ייתכן שאדם שכה זהיר בהזמנת רופא, ובודק אלף ואחת פעמים מי האיש המתאים ביותר, מוכן בכזו קלות להפקיד את חייו בידי אדם שאין לו מושג קלוש מי הוא, מה כישוריו ומה יכולתו להצליח במשימה? מדוע כשמדובר ברופא מקפידים כל כך, ואילו כשעוסקים בטייס מוכנים בשיוויון נפש למסור את חיינו בידי אדם לא מוכר מבלי לבדוק כלל אחריו?
התשובה לשאלה הזו פשוטה מאוד.
כשרופא מטפל בך – אתה שוכב על שולחן הניתוחים כשחייך תלויים מנגד, ואילו הוא, ברגע שיסיים את עבודתו, ילך לשתות קפה בקפיטריה או ייסע הביתה לשלום. האם הניתוח הצליח והחולה יחיה? זה כבר עניינו של החולה. חייו של הרופא בכל מקרה ימשיכו הלאה.
אצל טייס, לעומת זאת, זה אחרת לגמרי. הוא נמצא על המטוס יחד איתך. באש ובמים, בחיים ובמוות. אם המטוס, חלילה, ייפול – הטייס יתרסק גם הוא.
כשזה כך אתה יכול להיות בטוח במאת האחוזים שהוא יעשה את מלאכתו על הצד הטוב ביותר! כשמדובר גם בחיים שלו, אתה יכול לסמוך עליו לגמרי שלא יקרו תקלות…
______________________________________________________
אותו הבדל שקיים בין רופא לטייס, קיים גם בין שני סוגים של הורים/מחנכים.
יש כאלו שהם בבחינת 'רופא'. נמצאים מבחוץ, מלמעלה, ומשם מורים לילד מה לעשות. נואמים, נוזפים ומטיפים, אך הם עצמם נמצאים מחוץ לסיפור.
סוג שני הוא ה'טייס'. הורֶה או מחנך שנמצא איתך לגמרי! לא רק מדבר על התורה ועל כל מיני ערכים – אלא חי אותם לגמרי. כל מה שהם אומר נוגע ישירות גם אליו, והוא הראשון להגשים את הערכים עליהם הוא מדבר ולתת דוגמא אישית.
והילדים?
הם קולטים לגמרי את המסר! הם אלופים בזיהוי זיופים וצביעות. הם פוקחים עינים, שומעים ומרגשים היטב: איך נראה שולחן השבת (או ליל הסדר) שלנו? האם יש שם שמחה, חיוניות, חוויה וחיבור, או שזה אירוע אכילה טרחני ויבש?
כשהם הולכים עם אבא לבית הכנסת האם הם רואים 'מקדש מעט' ומפגש חי ותוסס בין האדם לבוראו, או 'שכונה' של מועדון דיבורים וקריאת עלונים?
כשהם רואים בבית חגים, קיום מצוות, עשיית חסד – האם הם עומדים מול דבר טוב ויפה שמושך להצטרף אליו או שהם נתקלים באירוע פולחן דתי שיש בו הרבה גוף ומעט מאוד נשמה?
הנוסחה, חברים, פשוטה להפליא:
אם יש שמחה, חיים וחוויה – הילדים ירצו להיות חלק מזה.
אם זה טכני, יבש ומשעמם – הם יחפשו את השמחה והחיבור במחוזות אחרים…
האם זה אומר שאנחנו צריכים לעשות לילדים הצגה ולהראות כאילו אנחנו שמחים ומחוברים גם כשאנחנו לא?
כמובן שלא. חשוב להיות אמיתיים וכנים, ואם נעשה 'כאילו' במוקדם או במאוחר התרמית תתגלה.
מה שכן, לגדל ילדים, דורש מאיתנו, ההורים, להיות אנשים גדולים ואמיתיים יותר. כי גם אם את עצמנו נוכל לפעמים 'למרוח', בידינו הופקדו נשמות טהורות ורגישות שעליהן אי אפשר לעבוד, והן מחפשות שמחה, כנות, חיים והרמוניה. או בקיצור, אלוקים.
