"אנחנו החלק החי של הנופלים", כך אמר אתמול ראש הממשלה בפני משפחות שכולות.
מה הוא רצה לומר בזה?
כאח שכול בעצמו, רצה בנימין נתניהו לנחם ולעודד את המשפחות הכואבות בעזרת המחשבה הבאה:
אומנם יקירינו מתים, אבל לפחות אנחנו חיים בזכותם, ונוכל להמשיך את מה שהם כבר לא יספיקו.
נקודת המבט היהודית על יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הפוכה לגמרי.
במבט חיצוני נדמה לנו שאנחנו אלו שחיים ונושמים, ואילו הם כבר אינם עוד. הם מוטלים דומם בקבר ולנו לא נותר אלא להתמלא ביגון צורב על אובדנם.
האמונה היהודית שונה בתכלית.
האדם אינו רק גוף חומרי של בשר ודם.
האדם הוא בעיקר וקודם כל – רוח ונשמה.
ואם הגוף נפגע ונפל בעת הגנה על עם ישראל וארצו, הרי שהנשמה רק התעלתה והתכללה בצרור החיים הנצחי.
ואם עד היום כשנפגשנו איתם ראינו בעיקר את הגוף שלהם, הרי שעכשיו נהיה מוּאָרִים רק מן הנשמה שלהם.
אם כבר, מר נתניהו, לא אנחנו החלק החי שלהם, אלא להפך – הם החלק החי שלנו!
הם אלו שנותנים לנו כוח, השראה ותקווה.
הם אלו שמזכירים לנו ביום הזיכרון את מה שאנו נוטים כל השנה לשכוח:
מהי מסירות ומה זאת אהבת המולדת, מהי גבורה ומיהו יהודי.
הם עוזרים לנו לנער את הרפש השוטף שדבק בנו ומפריד בינינו רוב הזמן, ולקרב את הלבבות שלנו לפעום בקצב אחד. כי מעבר לכל האינטרסים, הדעות והפרטים הרבים, יש כלל גדול ומופלא אחד. כלל ישראל.
המשפט "במותם ציוו לנו את החיים" שמרבים לצטט ביום הזה, עלול להיתפס באופן מאוד שטחי – 'הם מתו כדי שאנחנו נחיה, אז בואו נלך ונהנה מהחיים'.
גישה כזו היא החמצה של היום הגדול הזה וחילול זכרם של הנופלים…
המשמעות העמוקה של המשפט היא כך: אם כל כך הרבה אנשים יקרים מסרו את חייהם כדי שנחיה – הרי שזה מחייב את כולנו לחיות חיים אחרים. גדולים יותר, משמעותיים יותר. להאיר את העולם באור חזק הרבה יותר.
מדינה ש-23 אלף איש הקריבו את חייהם למענה לא יכולה להרשות לעצמה להיות 'עוד מדינה' מבין מאה ושבעים המדינות האחרות. היא חייבת להיות מדינה עם בְּשֹורָה, עם ברכה לעולם כולו, להיות "אור לגויים".
כשזוכרים את כל זה, יום הזיכרון אינו עוד יום של דיכאון. יום של החמצה ותסכול דוקר.
הוא אינו עוד יום שאתה יוצא ממנו חלש ומסכן.
יום הזיכרון לחללי מערכת ישראל הוא יום של עוצמה!
הוא יום של אמונה וגאווה לאומית, יום של חוסן וטהרה, שהדמעות שבו הן דמעות של גדוּלָה.
יום הזיכרון הוא יום קדוש, ממש כמו יום הכיפורים. הוא היום המתאים ביותר בשנה כדי להתעלות ממנו אל יום העצמאות ולהיכנס אליו מלאי תודה לה' על כל הטוב שגמל עמנו, יחד עם מחויבות עצומה לחיים אחרים וגדולים יותר, שימשיכו וביתר שאת את האור הגדול של יום הזיכרון.
