חירות – זה להכיר את הכפתור העגול האדום הקטן שמכבה דברים וגם מידי פעם להשתמש בו.
חירות – זו היכולת להיפרד לשלום מקבוצות וואסטאפ שצורפת אליהן בלי לשאול, והן לא מתאימות לך, אבל לא נעים כי מה יגידו…
חירות – זה לקחת רק מה שצריך ונכון בבופה ענק בחתונה, שמציע אוכל לעדר פילים ולא לבני אדם רגילים [ולשמור מקום בבטן לסעודת המצווה אמיתית שהיא אחרי החופה ולא לפניה].
חירות – זו היכולת לא לשמוע ולא לקרוא לשון הרע, למרות שכולם מדברים על כך וזה מבעבע בכל האתרים.
חירות – זו היכולת לומר למעסיק שלך שיש לך גם אישה וילדים, ואתה גם חייב, ממש חייב לקבוע עתים לתורה, ולכן אתה לא יכול לעבוד בלי שעון, לצאת כשהילדים ישנים ולחזור כשהם ישנים, כי יש לך עוד דברים בחיים. ולפני המעסיק – צריך לומר את זה לעצמך.
חירות – זה לדעת לחיות מהכסף שיש, ולא מהכסף שאין [מינוס בשפה פשוטה].
חירות – זה לשמור על הגוף חופשי, ולא להעמיס עליו קילוגרמים רבים מיותרים, שמקשים עליו את התנועה ואת הגמישות, והופכים אותנו לעבדים סגורים בתוך בית כלא של עצמנו, חסרי תנועה ומתנשפי מדרגות.
חרות – זה לשמור על הנשמה חופשית, נקיה, ולא מסונוורת ממראות לא טובים. או במילים פשוטות – לשמור על העיניים.
חירות – זו היכולת לשתוק. לא להגיב על כל דבר. לבלום פה בשעת מריבה.
חירות – זו היכולת להתאמץ כדי למצוא נקודה טובה גם במקום שאיש לא רואה. וגם לומר אותה. בהדגשה.
חירות – היא לקיחת אחריות. על הקריאה בתורה, לגשת לעמוד, להתנדב לוועדה, ללכת למילואים, ליצור תנועה. חירות היא רוח, ויש בה תנועה.
חירות – היא האומץ להעיז, בלי לפחד מכישלון. כי אם אכשל – יזכרו את זה כמה ימים ונשכח. אך אם לא אנסה – אני אזכור זאת כל החיים.
חירות זה לעצור להולך רגל שרוצה לחצות את הכביש, ולאפשר לו לחצות בבטחה.
וגם לתת לנהג שטעה וכעת מנסה להשתלב בנתיב שלך – לעשות זאת בנחת.
חירות לא צופרת בזעם לנהג שהתמהמה שניה מיותרת ברמזור. היא מאותתת לו בעדינות עם האורות.
חירות – זה להביט בעין טובה על המדינה שלנו, היקרה, ולא ליפול לבור הנרגנות והתלונות. אלא לשמוח ולהודות – ולתקן.
חרות אינה פסל. פסל החרות. אלא היא מהות. היא המיצוי של האישיות הפרטית והלאומית שלנו.
חרות היא מצה ממוצה וקלועה כצמה בצמצום ודיוק. עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה ‘ הוא לבדו חופשי.
