כמו צונאמי הוא שטף את הרשת בשבועות האחרונים. קמפיין ה-'MeToo'. זה התחיל כטפטוף זעיר אבל הפך עד מהרה לנחשול אדיר, שוטף וקוצף, שסוחף איתו את כל הנקרה בדרכו ולא מאפשר להתעלם ממנו.
אלא שהקמפיין, שזכה לרוח גבית חזקה מאוד מן התקשורת שעיסוק בסיפורים כאלו הוא לחם חוקה, זכה למעט מאוד מחשבה מעמיקה על מה שעומד מאחוריו ומחולל אותו.
וכך, לצד שני רווחים חשובים שעלו ממנו, הוא מחמיץ למרבה הצער את הנקודה העיקרית, ומפספס הזדמנות יקרה מפז לחולל שינוי אמיתי.
מה הטוב שבכל זאת יצא?
קודם כל הוא נתן כוח לנשים פגועות להתלונן. מי שלא חווה על בשרו את התחושות הנוראיות של חדירה גסה אל המרחב הפרטי שלך ורמיסת כבודך, פשוט לא מסוגל להבין כמה קשה להתגבר על השיתוק וחוסר האונים שמשתלטים על מי שדבר כזה קורה לו.
שנית, הקמפיין מרתיע גברים מלנצל את כוחם ומעמדם כדי לבצע מעשים שפלים. לדאבוננו יש טיפוסים כאלו שהמחסום היחיד שיבלום אותם מלבצע את זממם הוא רק הפחד שקלונם יוצג ברבים והם ישלמו על כך מחיר כואב.
אלא שכאן מגיעה הבעיה.
העיסוק התקשורתי האינטנסיבי בסיפורי הפגיעות, ובפרט כשמעורבים בהן מפורסמים ובעלי מעמד שאז הסיפור צהוב ועסיסי במיוחד – בוחש רק בקצף שעל פני המים… הוא מייצר בקלות תחושות צדקנות וסיפוק מהוקעתו של נבל כזה או אחר, אבל מסיט את הדיון מהבעיה העיקרית שנמצאת בשורש העניין.
כי גם לוּ הקמפיין ישיג את מטרתו באופן מקסימאלי – עדיין, על כל אישה נוספת שתאזור אומץ לפנות בזכותו למשטרה או לפרסם בציבור את מה שנעשה לה – יהיו חמישים אחרות שיצטנפו בכאב על גופן וכבודן שחוללו וירטיבו את הכרית בדמעות מבלי לספר על כך לאיש לעולם.
על כל גבר נבזה שיירתע מלבצע את זממו – יהיו עוד מאה שירשו לעצמם להמשיך לשלוח מבטים וידיים, לזרוק מילים מכוערות או הצעות מגונות. כי הם הרי יודעים בוודאות: רוב הסיכויים שהיא לא תעז. כי מי תרצה להתנגש חזיתית בבוס שלה? מי תהיה מעוניינת לסכן את קידומה המקצועי או להיכנס להליך המתיש והמייסר של תלונה במשטרה ומשפט ממושך?! אז הם ימשיכו להרשות לעצמם…
וכאן הגענו לנקודה. אם נחשפנו בתוך זמן כה קצר לכמות עצומה כזו של סיפורים – הרי שלא מדובר בכשל מקרי שמאפשר להסתפק בטיפול נקודתי בלבד. כל התקיפות וההטרדות, ההצעות המגונות והפגיעות המיניות הם פירות הביאושים של אותה אדמה רקובה. הם סימפטומים למחלה עמוקה שפושה בחברה המודרנית. כולם יודעים שהיא קיימת, אבל אף אחד לא מעז לדבר עליה בקול.
למה? כי נוח יותר לעוט על הנבל התורן ולבצע בו שפטים ולחוש עליונות וזחיחות, מאשר להטיל ספק בנורמות ההתנהגות המצויות ובדפוסי החשיבה של החברה המערבית שכולנו חלק ממנה.
החברה הזו עוברת תהליך עמוק וארוך של ניתוק שיטתי בין מיניות לבין אהבה. האם קשר פיזי בין גבר לאישה אמור להיות ביטוי לקשר נפשי שקיים ביניהם או שהוא עומד לעצמו? התרבות המודרנית מפרידה ומנתקת ביניהם. מבחינתה מיניות אינה עוד דבר שחייב ללכת יד ביד עם אינטימיות ולהישמר בעדינות לחדרי חדרים. היא מושפרצת בראש חוצות ומציפה את השיח ואת עולם הקולנוע, המוזיקה והתיאטרון. ילדות בנות 14 שעדיין אין להן מושג קלוש מהי חווית זוגיות ואיך נראית אהבת אמת, כבר הולכות עם אמא לרופא שייתן להן גלולות למניעת היריון כדי שיוכלו להתנהל בחופשיות כשהן 'בטוחות'.
זה ממשיך בנורמות לבוש הזויות ומביכות המכריחות נערות ונשים להופיע בחברה באופן חשוף ופרובוקטיבי, כשלבוש זול ופתייני הפך לתלבושת אחידה של ילדות מכיתה ו' ומעלה כשהן יוצאות לבילוי בערב.
בעולם שאנחנו חיים בו קשר פיזי בין גבר לאישה כבר לא חייב לנבוע מאהבה עמוקה ולהיות תלוי בנאמנות ומחויבות. חיבוקים, ליטופים ונשיקות הן אקט זול שמחולק בסתמיות לידידים, מכרים ועמיתים לעבודה, ולאו דווקא לאחד והיחיד שלך.
זה עובר דרך הפיכת גוף האישה לחפץ מקדם מכירות הפרוש בשלטי ענק ומשמש כפלקט צבעוני למכירת משקפי שמש, מכונית, ביטוח חיים או חופשה בחו"ל.
וכך בעולם שבו גבולות הם שם נרדף לפרימיטיביות וצניעות היא מילה גסה, בתרבות שבה גירוי יצרים הפך לדרך חיים ופורנוגרפיה היא תעשיה משגשגת שכל ילד בכיתה ג' פוגש בסמארטפון שקיבל מהוריו – מה הפלא שתופעות מכוערות של הטרדות, ניצול ופגיעות מיניות הפכו לנורמה מצויה. כל מי שמצקצק בלשונו בצדקנות ומגלגל עיניים לשמים בפליאה דומה למי שקופץ לים ומתפלא שהוא נרטב.
ואחרי כל זה רק הוא עוד חסר לנו. אותו ילד קטן ותמים שבלי לדפוק חשבון לאף אחד פשוט יקום ויצעק: "רבותיי, המלך עירום". משהו כאן עקום מן היסוד! ולא יעזור שום דבר – עד שלא ישנו אותו, גם אלף קמפיינים לא יחסמו את הנחל העכור שמציף אותנו.
האם יש עוד סיכוי לאהבה?
האם הגוף והנפש יוכלו שוב לצעוד יד ביד בהרמוניה?
האם יש עוד תקווה שנחיה בעולם טהור יותר שבו יש כבוד אמיתי בין גברים לנשים?
שאדם, כל אדם, יוכר קודם כל כאישיות עם נשמה ולא כחפץ ואובייקט?
אם יתחיל קמפיין נועז ואמיץ שינסה לקדם את המהלך הזה – אני אצטרף אליו בשמחה. 'MeToo'. ואתם?
המאמר יתפרסם בעלון עולם קטן
