באותו לילה לא הצלחתי להירדם. התהפכתי על משכבי מצד לצד כשהמועקה שבגרוני רק הולכת ומתגברת. יומיים חלפו מאז אותו בוקר בו יצאנו למסע המסתורי. עם שחר העיר אותנו האדון ומבלי להכביר במילים ציווה עלינו להתכונן ליציאה. מאז אנחנו רק צועדים וצועדים, חותרים לעבר יעד נעלם כשסימני השאלה המרחפים באוויר הולכים ומתרבים. בראש הטור צועד אדוננו הקשיש, ולמרות שכבר מזמן חצה את גיל המאה, פסיעותיו זריזות ונחושות כשל עלם צעיר. אחריו צועד בנו, גבוה והדור מראה, אוחז בידו את מושכות החמור עמוס העצים, ועל חגורו מתנדנד נרתיק עור העוטף מאכלת חדה. במאסף משתרכים אנחנו, הנערים, מזיעים ומתנשפים, מתאמצים להדביק את קצב ההתקדמות המהיר. אנה פנינו מועדות? זאת לא אדע. מה מטרתנו? גם זה לוט בערפל. אנו חותרים קדימה במרץ אך גם מזג האוויר הנפלא ונופיה היפים של ארץ כנען לא מצליחים להרגיע את ליבי המבשר לי רעות. בראשי עוד מהדהדת השיחה המוזרה בין האדון לבנו, כשהאחרון ביטא בקול את השאלה שמנקרת בלב כולנו "אבי, הנה האש והעצים ואיה השה לעולה?!". תשובתו המסתורית של האדון הולמת בי מאז כפטישים ולא מרפה "א-לוהים יראה לו השה…לעולה בני…".
כשהלילה פרש עלינו את אדרתו ונדמה היה שנותרנו ערים רק שנינו, הנערים, העזתי לבטא בקול את המחשבה המחרידה שחלפה במוחי. "יכול להיות שהוא…ממש…מתכוון…?!".
"מה פתאום?!", לעג לי חברי, "זה הכול בדמיונך הפורה. הרי אדוננו הוא זה שהתריע בפני אנשי הארץ לבל יזבחו עוד את ילדיהם לשעירים. "א-לוהים טוב ורב חסד", היה חוזר ומשנן להם בסבלנות, "אין הוא חפץ בקורבנות אדם". וכי ייתכן שיעשה במו ידיו את מה שתמיד לחם כנגדו?!".
השתרעתי על יצועי והבטתי אל השמים זרועי הכוכבים. לנגד עיניי צפה ועלתה דמותה של גבירתנו האהובה. כל אנשי הארץ העריצו את ליבה הרחום ואת עיניה הטובות. אך היא נותרה מאחור באוהל ולא הספיקה אפילו להיפרד מאיתנו כשיצאנו בחטף למסע. כמה אהבה היא את בנה היחיד. כמה שנים חיכתה לו. הוא היה בבת עינה ומשוש חייה ואת הכול הייתה מוכנה לתת למענו. לו ידעה שמשהו רע עלול לקרות לו הייתה הופכת עולמות כדי להצילו. וכי יכול להיות שאדוננו מתכוון… חלילה…?!
'די!', נזפתי בעצמי בתקיפות, מנסה לגרש את המחשבות המעיקות כמו זבוב טורדני. הלוא ידענו, בבן הזו תלויות כל התקוות הגדולות. חזון העתיד מונח על כתפיו. הרי כה הבטיח א-לוהים לאדוננו: "בילד הזה ייקרא לך זרע". הוא זה שצפוי להמשיך את מפעל האמונה הגדול ואת המהפכה המופלאה שהחל אביו. האם ייתכן שיקום אדם ובמו ידיו יחריב ברגע אחד את אשר בנה בעמל ויזע במשך מאה שנים?! האם אפשרי שישליך האדם מנגד את מפעל חייו?! מה יאמרו אלפי האנשים שצעדו בנאמנות בעקבותיו עד היום?! מה תאמר אשתו האהובה שסומכת עליו ומצפה לשובם?! הרי ליבה הטוב ייקרע לגזרים. אחרי כל מה שעברה בחייה היא לא תעמוד עוד בבשורה כזו. לא! אך דמיונות שווא הם. אדוננו הרחום שמעולם לא הזיק לזבוב לא יוכל לפגוע אף בציפורנו של בנו אהובו… כיצד בכלל העזתי להעלות בדעתי מחשבות סרק והבל כאלו?!'.
כשהתעוררנו בבוקר היום השלישי השמש כבר החלה לצבוע בקרניה הזהובות את פני הארץ, ואדונינו, נמרץ כדרכו, זירז אותנו לקראת היציאה לדרך. כעבור שעה קלה של הליכה נעצר לפתע והיישיר מבט אל האופק. הר טרשים סלעי התנשא לפנינו. "הגענו", סתם ולא פירש וצליל קולו חד ונחרץ כמו שלא שמעתיו מעולם. "שבו לכם פה עם החמור", פקד עלינו, "ואני והנער נלכה עד כה…". הוא מיהר לפרוק את העצים ולהעמיסם על בנו ונטל ממנו את המאכלת. הם החלו לצעוד בזריזות קדימה ואני הרגשתי שהחרדה משתלטת עליי. "אנחנו חייבים לעשות משהו", ניסיתי לעורר את חברי בתחנונים, "זה לא ייתכן. יש עצים ואש ואף מאכלת יש. רק שה אין, רק…בן". "הבלים, חדל לקשקש…" ביטל הלה את חששותיי כלאחר יד והשתרע בצילו של העץ, "אתה סתם חושש". אבל אני לא שקטתי. ראיתי את דמויותיהם המטפסות במעלה ההר וכמעט נעלמות מעינינו ורציתי לרוץ בעקבותיהם. ביחד, הבן ואני, בוודאי נצליח לגבור על האב הקשיש. ביחד נוכל לבלום את האסון…רציתי, אך לא העזתי…
הזמן שחלף נדמה כמו נצח. השעות נקפו והשמש עמדה לשקוע ואני הרגשתי שעצביי הרעועים אינם מחזיקים עוד מעמד. לפתע צללית עמומה החלה להיגלות על צלע ההר. אימצתי את עיניי בכל כוחי מנסה לזהות את ההולך כשליבי הולם בפראות. לא חלף זמן רב עד שהתמונה התבהרה. לא אחת. שתי דמויות נצפו יורדות מן ההר. "נו, אמרתי לך", הקניט אותי חברי תוך כדי שהוא מבליע פיהוק משועמם, "אתה והדימיונות שלך… בסך הכול הלכו להתפלל…".
