כל אזרח ישר יודע שחובה לשמור על החוק. קשה לומר שהוא נהנה מכך או שהדבר משמח אותו, אבל הוא יודע שזה נחוץ לטובת התנהלות חיים תקינה. כל סטודנט למשפטים נאלץ לשנן מאות חוקים ועשרות פסקי דין. ייתכן שזה מייבש ומשעמם אותו, אבל ברור לו שכדי לעבור את הבחינות של הלישכה אין לו ברירה מלבד לשנן אותם כמעט בעל-פה.
גם התורה מליאה בחוקים ומצוות אותם עלינו לקיים. אך המפגש איתם אמור להיות שונה לגמרי. בכל בוקר אנו מברכים את ברכת התורה שכוללת בקשה מיוחדת "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו". איננו מבקשים רק 'לדעת' את התורה ולקיים אותה, אלא גם שעצם הלימוד יהיה ערב ונעים לנו. ביום שמיני עצרת אנו מציינים את "שמחת תורה". בתי הכנסת מלאים המוני מתפללים שרוקדים ושרים במשך שעות ארוכות בהתלהבות ושמחה כשהם מחבקים ספרי-תורה. מתברר שלא מדובר כאן בקשר טכני-הכרחי. איננו עוסקים בצבירת מידע יבש שנאגר במוח. לפנינו נמצא סיפור אהבה חי ותוסס!
"אבל אותי זה משעמם…"
אפשר היה להאריך ולהסביר את ההבדל בין אוסף החוקים הפרקטיים שכל מדינה קובעת לעצמה כדי לשמור על הסדר, לבין תורת החיים שלנו, שמדריכה אותנו לא רק איך להתנהג ברמה הפרקטית אלא גם נותנת לנו רוח ונשמה, משמעות לחיים והארת דרך, אך מה שלא נאמר לא נוכל להתחמק מן השאלה המטרידה הבאה: כיצד ייתכן שיש אנשים כה רבים שטוענים בתוקף שהתורה כלל לא משמחת אותם! צעירים ומבוגרים שאומרים שעבורם לימוד תורה הוא דבר 'משעמם ומעייף', עניין 'טרחני ומייבש', שהם נאלצים לעשות לפעמים מחוסר ברירה אך בוודאי אינם חשים בו כל עריבות או שמחה.
האות שלך בתורה
הרב קוק זצ"ל כתב ספר שלם, "אורות התורה", העוסק בתורה ובלימודה, ובין השאר מביא שם אבחנה נוקבת: "ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת" (אורות התורה ט,ו). כלומר, אלוקים ברא עולם מגוון ובו אנשים עם נפשות שונות וסגנונות שונים. וכמו שיש אדם שמאוד מחבב מאכל כלשהו או מתחבר למוזיקה בסגנון מסוים, כך גם בעולם הרוחני. לכל אחד יש את 'המזון הרוחני' המיוחד לו. אם יזכה לקבל אותו הוא ירגיש עריבות ונעימות ויוכל להתפתח ולפרוח. אם יקבל, חלילה, מזון שאינו מתאים הוא עלול לסבול ואף 'להקיא' אותו. ממשיך הרב קוק ומדגים זאת דרך תחומי הלימוד השונים שיש בתורה – "הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות. ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה, כפי מנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו ניגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי. אבל אם היה מוצא את תפקידו וממלאו, לעסוק בקביעות באותו המקצוע שבתורה, המתאים לתכונת נפשו, אז היה מכיר מיד שהרגשת הנגוד שבאה לו בעסקו בעניני ההלכה לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלמודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה".
כלומר, אדם שיעסוק בעיקר בתחום מסוים של התורה רק בגלל שרוב האנשים בסביבתו עושים כך, עלול להרגיש בנפשו העקה ותסכול. המסקנה שהוא עלול להגיע אליה בטעות תהיה שכנראה התורה אינה מתאימה לו וילך לחפש את עצמו בשדות זרים, בעוד שאם היה מזהה נכון את כשרונו ואת החלק בתורה השייך אליו היה יכול למצוא שם את המעיין שישיב את נפשו ויחייה אותו ואף להועיל בזה לאחרים ולהעשיר אותם באור המיוחד שהוא יגלה בחלק שנתן לו ה'. זוהי בדיוק התפילה שאנו מתפללים "ותן חלקנו בתורתך", שנזכה למצוא את החלק המיוחד שלנו בתורה ודרכו נביא ברכה לעצמנו ולעולם כולו.
