למרות הדממה שהיתה במטבח הוא הרגיש כאילו הן קוראות ומדברות אליו. הסוכריות הצבעוניות שבצנצנת הזכוכית חייכו וקרצו, הזמינו ופיתו. ‘בוא, חמוד, קח כיסא וטפס אלינו”, לחשו, “אף אחד לא ירגיש, אמא לא תדע. קצת מתוק בפה זה בדיוק מה שאתה צריך עכשיו…’. למרות שרק לפני שבוע חגג יום הולדת ארבע הוא גרר בעצמו את הכיסא הכבד, טיפס על השיש והוריד את הצנצנת מעל המקרר. המכסה הוסר בקלות והשביל אל האוצר נראה מבטיח ומזמין. אלא שבמפתיע הבעיה התגלתה דווקא בדרך החוצה. הוא פשוט לא הצליח לשלוף את היד מן הצנצנת… הוא משך והתעקש, סובב והתאמץ, אך גם אחרי דקות ארוכות של מאמצים כואבים ומתסכלים, היד נשארה תקועה עמוק בפנים. קול בכיו הרועם מילא את החדר והזניק את האמא שתקוותה לחטוף שנת צהריים קצרה נגוזה באחת. מבט חטוף הספיק לה כדי להבין את הסיטואציה הבעייתית. מניסיון העבר היא ידעה שאפשר להשתמש בסבון כלים או בשמן זית כדי להקטין את החיכוך ולאפשר ליד להישלף מבין המצרים. זה מה שהיא עשתה כאשר טבעת הדוקה נתקעה לה על האצבע הלא נכונה. אלא שהפעם הרעיון שהבריק במוחה היא פשוט הרבה יותר. “חמוד שלי, תניח לסוכריות בבקשה. תפתח את היד“. הילד הבוכה הביט באמו ומילא את הפקודה בצייתנות. כמו קסם, בתוך שניה אחת, היד החליקה החוצה בקלות…
השריר המכווץ
כשתינוק חדש מגיח לאוויר העולם הידיים שלו קפוצות בחוזקה. העולם כולו, כביכול, מקופל בכף ידו ומוחזק אצלו. לא בקלות הוא יהיה מוכן להרפות מן האוצר שברשותו. שמונים שנה חולפות ומגיע הרגע בו הוא עוצם את עיניו ונפרד מיקיריו למנוחת עולמים. עכשיו ידיו כבר פרושות לרווחה. לקח לו חיים שלמים כדי להבין את מקומו האמיתי. לדעת שאפילו מה שנדמה לו בוודאות כשלו – אינו שלו באמת.
לאורך מסע החיים נפגש יהודי בשורה ארוכה של דברים שגורמים לו לאמן את שריר ההרפיה. זהו שריר מיוחד בנפש הזקוק לתרגול בלתי פוסק כדי להפוך לגמיש ומשוחרר.
זה מתחיל ממה שקורה כל יום. בן אדם נאלץ להפסיק שלוש פעמים את מרוץ יומו, להרפות מן המרדף אחר הכסף וההישגים, ולהתייצב בתפילה מול ריבונו של עולם. הוא אומנם מפסיד זמן עבודה יקר וכל הפגישות והעיסוקים נאלצים להמתין, אבל דקות האיכות הללו יעזרו לו לחזור אל הכביש המהיר של החיים ישר, אמיתי ומדויק יותר.
מתברר שאי אפשר להסתפק בזה ובכל שבוע יש צורך בפסק זמן משמעותי יותר. יום שלם של הרפיה. האדם לוקח צעד אחורה ומניח לעניני החומר והזמן, ואפילו לא מדבר עליהם. זו ההזדמנות לנפש לקבל את חלקה, למצברים להיטען באנרגיה רוחנית, ולשוב אל ימי המעשה כשהעולם הפנימי הרמוני ומסודר יותר .
פעם בשנה, בדיוק בזמן האסיף, ברגע בו היבול בשיאו והלב של אדוני האדמה מלא סיפוק על ההצלחה הגדולה, הוא חייב להרפות. למשך שבוע שלם הוא נוטש את ביתו המפואר והנוח ויוצא אל הטבע. הוא ישן בדירת עראי ומביט בכוכבים הקורצים מן הסכך.
פעם בשבע שנים יש צורך בצעד דרסטי אף יותר – שמיטת עבודת האדמה לגמרי, ונתינת מקום של כבוד למרחבים אחרים של החיים ושל הנפש.
לאפשר לאלוקים להיכנס
האם קל לאדם להרפות? ממש לא. הוא מרגיש בתוכו התנגדות פנימית לצעד הזה. לעיתים אף מקנן בליבו חשש ופחד. ‘מה יקרה ברגע שאעזוב? איך אני יכול לוותר ולהניח את כל מה שהשגתי?’.
דוד המלך מקפל במשפט קצר בן חמש מילים את הסוד הגדול של ‘שריר השמיטה’ – “הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱ-להים” (תהילים מו ,יא).
ההרפיה היא ביטוי של אמונה. של ענוה. של ויתור. של סבלנות. של ידיעת המקום הנכון שלי.
ההרפיה משחררת את אדם מאחיזתו העיקשת במציאות ונותנת פתח להתרחשות חיצונית לפעול בעולמו.
ההרפיה יוצרת ריחוק שעל ידו מברר האדם את טיב הקשר בינו ובין מה שנאחז בו קודם. ישנם דברים שפשוט אי-אפשר לראות כשנמצאים בפנים, ורק נקודת המבט המרוחקת מגלה.
ההרפיה עוזרת לאזן את היחסים, להכניס לפרופורציות, להסתכל על התמונה בשלמותה (ומכאן פשר עמוק לתחום המופלא של ‘טהרת המשפחה’. במעגל הזוגי החודשי חיוני להרפות כמה ימים מן המישור הפיזי כדי לשמור על מבנה בריא, מאוזן, טהור ומדויק של מערכת היחסים).
הרפיה היא ענווה. האדם מבין שלא בהכרח הוא השולט על המציאות. יש כוח גדול ממנו שהאדם מתבטל כלפיו.
ההרפיה, באופן פרדוקסאלי, דווקא נוסכת ביטחון על פני המרפה.כאשר מתפנה מקום בתוכנו, יש לקב”ה אפשרות להיכנס…
העמדה הנכונה
מי שיזכה לאמן ולהגמיש את שריר ההרפיה שלו יגלה שיש בידו כלי אדיר לחיים בריאים ושלווים יותר. הוא ישתמש בו כהורה כשיתברר שהילדים ‘שלו’ הם לא באמת שלו. הם גדלים להיות בני אדם עצמאיים עם רצונות משלהם, שלא תמיד תואמים בדיוק את דרכם של ההורים. הוא ישתמש בזה בקשר הזוגי, וישתחרר מן הרצון המתנשא לשנות את בן הזוג כדי להתאימו אל ‘האמת שלי’. זה יועיל לו בכל מערכת יחסים בעבודה, בלימודים ובחברה, ומעל לכל יביא לעמדה נכונה וטובה יותר מול העולם ומול מי שברא אותו.
תודה להדס ילינק, “טבע עברי” על ההארות.
נמליץ על השיר המקסים והקולע של קובי עוז על הנושא – ‘זלמן, זה לא אתה’