לא רק באוטו אפשר לשכוח ילדים

השבוע מלאך המוות היכה שוב. עוד מקרה מזעזע בו אב שכח למוות את בנו הפעוט ברכב. רק אחרי שלוש שעות הוא נזכר שבעצם הפעוט לא הופקד במעון, וכשהוא רץ אחוז חרדה לרכב הוא גילה שכבר מאוחר מידי…

ללא ספק זו טרגדיה איומה ואין לקנא בהורים האומללים שבגלל רגע של פיזור הדעת במירוץ המטורף של הבוקר הפסידו את היקר להם מכל. מאז מדינה שלימה סוערת ורוגשת, ומטכסת עצה איך למנוע הישנות מקרים כאלו. התקשורת מציפה אותנו בתשדירי אזהרה ועצות למכביר, והורים רבים כבר מקפידים להניח את הלפטופ או הסלולארי ליד הילדון שיושב מאחורה כדי להבטיח שטרגדיה נוראית כזו לא תפקוד, חלילה, גם אותם.

הלוואי שהרעש התקשורתי הנ”ל יצליח להציל עוד ילד או שניים, רק חבל שבינתיים מתחת לראדר שלנו מתרחשת תופעה קטלנית ומקיפה הרבה יותר של שיכחת ילדים המתרחשת לא אצל הורים בודדים אלא במאות אלפי בתים בישראל!

הורים השוכחים על בסיס קבוע את הילד או הילדה המתוקים שלהם.

לא ברכב.

בבית.

מול מאות ערוצי טלוויזיה או אינטרנט פתוח או עם אייפון משוכלל ביד.

הורים עסוקים הזוכים לשקט תעשייתי נוח להפליא, כשהילדים לא רבים זה עם זה, לא מסתכנים בחציית כביש ולא נחבלים תוך כדי רכיבה על אופניים, אבל משהו רע, רע מאוד, קורה לנפש שלהם.

היא צורכת חומר מסוכן וקטלני.

חשופה לפורנוגרפיה ואלימות וסופגת עולם ערכים מופקר ומתירני.

המחקרים מראים שהנוער בישראל הוא מקום ראשון בעולם בשעות גלישה באינטרנט (5-6 שעות ביום בממוצע) ומקום שני בצפיה בטלוויזיה (3 שעות). גדלים כאן מיליון וחצי ילדים שמתמכרים לעולם הווירטואלי על חשבון החיים האמיתיים ומקבלים תמונה דימיונית ומעוותת על העולם האמיתי.

הילדים המתוקים האלו אולי עטופים בשפע כלכלי ופינוקים חומרניים על ימין ועל שמאל, אבל מחמיצים את הדבר היקר ביותר שילדים זקוקים לו. את המצרך החיוני שחשוב בשבילם כאוויר לנשימה.

אבא ואמא.

שיהיו שם בשבילם.

שיאהבו אותם, שיאמינו בהם, שיתמכו בהם, אבל גם שידעו לעצור אותם כשצריך.

שידעו להגיד להם לא, להציב להם גבולות ולכוון אותם אל הדרך הנכונה.

דרושים הורים

הגיע הזמן לומר את האמת. במדינת ישראל צומחים יותר מידי ילדים שגדלים לבד.

יותר מידי ילדים שההורים שלהם נורא עסוקים ומצליחים ויודעים לנהל משרד עם עשרות עובדים אבל מפחדים להגיד לילד הפרטי שלהם לא.

שקצת לחץ, איומים או אפילו סתם שימוש בשיטת ה’כולם’ המפורסמת (“לכולם בכיתה שלי כבר קנו/הרשו/נתנו… ורק אני המסכן ש…”), מפרקת לרסיסים את האחריות ההורית שלהם.

נכון הדבר שמעולם לא היה קל להיות הורֶה ובדור הזה יותר מתמיד.

נכון גם שלא נולדים עם זה. כמו נהיגה, כמו פתרון משוואה ריבועית, כמו קריאה וכתיבה – מי שלא ילמד לעשות את זה כמו שצריך – פשוט לא ידע. הורות היא מקצוע שצריך ללמוד ולהשתכלל בו כל הזמן. בפרט בעידן המודרני שקצב ההתרחשויות כה מהיר. חינוך ילדים הוא תחום שמצריך לימוד ושכלול כל הזמן. כיום מי שמחפש את זה, לא יתקשה למצוא. שפע של ספרי הדרכה, סדנאות להנחיית הורים, כמו גם יעוץ מקצועי שלא בושה להיעזר בו כדי להצליח במשימה החשובה בעולם – לטפח ולחנך נשמות.

בשולי הדברים נעיר שבתחום כה חשוב היה מן הראוי שתהיה לקיחת אחריות ממלכתית. וכמו שהמדינה לא מאפשרת למי שלא למד כך וכך שיעורי נהיגה ומבחן תיאוריה וטסט, לנהוג ברכב, כך היא תעשה כל מאמץ לדחוף אנשים ללמוד כיצד להיות הורים. רעיון לדוגמא, לתשומת ליבם של חברי הכנסת: מתן קצבאות הילדים החודשי יותנה בהשתתפות בערב סדנאי בנושא שלוש פעמים בשנה. אין ספק שזה יקפיץ את ההורות בישראל כמה דרגות למעלה.

וזכנו
כאשר נולד בן בכור נערך טקס מיוחד של ‘פדיון הבן’. במהלכו שואל הכהן את האב הנרגש שאלה מוזרה “במה אתה מעונין יותר – בבנך הבכור או בחמישה סלעים של כסף?”. כמובן שכל אב נורמאלי לא יהסס לרגע ויגיד “בוודאי שאני מעדיף את הבן שלי על פני הכסף”. אך ייתכן שמדובר בשאלה משמעותית הרבה יותר שאינה נשאלת רק פעם בחיים אלא כמעט מידי יום. במה אתה בוחר – בעיתון, בשיחת הטלפון, בצפיה בחדשות בטלוויזיה, במענה למיילים, או בבנך שרוצה לספר לך מה היה לו היום בבי”ס, שזקוק לנוכחותך בחייו, לעצתך, למילה טובה בעת הצורך כמו גם לאמירות נחרצות ולגבולות שיגנו עליו.

ריבונו של עולם, אנא ממך “וזכנו לגדל בנים ובני בנים, חכמים ונבונים, אוהבי ה’ יראי אלוקים, אנשי אמת, זרע קודש בה’ דבקים. ומאירים את העולם בתורה ומעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא”.