נמאס לי, פשוט נמאס לי.
מצד אחד העולם כל כך מתקדם ומתפתח והתרבות מגיעה להישגים מדהימים.
מצד שני יש תחומים בהם פשוט לא זזנו מילימטר. ממשיכים להיות תקועים ופרימיטיביים כאילו זו עדיין תקופת האבן.
על מה אני מדברת, אתה שואל?
על היחס לנשים. כן, היחס לנשים.
תראה, שלא תבין אותי לא נכון, פָּרָס היא אימפריה אדירה, ואני שמחה על הזכות לחיות בה ולשאת את כתרה על ראשי. אבל אני משתגעת בכל פעם מחדש מהיחס המשפיל והמבזה כלפי מי שלא זכתה להיוולד זכר. הא-ל ברא אותנו בדיוק כמו את הגברים אבל היחס אלינו שונה לגמרי.
בעוד שאת הגבר שופטים על פי כישוריו, חוכמתו ותוכן דבריו, אישה נבחנת קודם כל על פי נתוניה הפיזיים ויופיה.
יותר מידי גברים מרשים לעצמם לזרוק לעלמה צעירה הערות על גופה ומראיה, ויש חצופים המעזים אף לשלוח יד גסה, למשש או ללטף.
נערה צעירה שתלך בשעת ליל או אף בצהרי יום במקומות מרכזיים בשושן, עשויה לספוג הערות חצופות והצעות מגונות (שלא לדבר על גרוע מזה), מידי גברים זרים.
שלא תבין אותי לא נכון. כאישה אני אוהבת להתלבש יפה ודואגת לטפח את עצמי. נעים לי, כמו לכל אחת, לקבל מחמאות ולהרגיש מושכת. אבל כשגברים מנצלים הזדמנות להיצמד אלייך ולשלוח ידיים, לזרוק הערות על איברים מסוימים מגופך או על מה היו רוצים לעשות איתך – בא לך לצרוח.
ועוד לא אמרתי מילה על נורמות הלבוש המזעזעות שהתפתחו לאחרונה בבירת הממלכה, העיר הגדולה שמהודו ועד כוש נושאים אליה עיניים. בעוד שגברים מופיעים לאירועים פומביים לבושים במיטב מחלצותיהם המכסות באופן מכבד את גופם, מהנשים שלצידם מצפים להתלבש באופן צמוד וחושפני ולהציג לראווה חלקים מגופן כאילו נאספו רק הרגע מרחוב הפרוצות שבפאתי העיר.
שלא לדבר על שיטת המכירות הבלתי נתפסת שהתפשטה לה בשווקים. לפני כמה ימים יצאתי כדרכי לטיול צהריים במרחבי העיר, והוריתי למשרתים להוביל את הכרכרה המלכותית אל היריד המרכזי. זהו תענוג מיוחד לסקור את שורת הדוכנים הבלתי נגמרת, לשאוף את הניחוחות ולהביט בשפע הסחורה המפארת את השוק של בירתנו היפה. אלא שהשנה נדהמתי לגלות שיטת מכירה חדשה ובזויה. בכל מיני דוכנים, לצידם של חפצים שהועמדו למכירה, הוצבו נשים צעירות בלבוש מינימאלי, על אף שאין כל קשר בינן לבין הסחורה. האם לשפל כזה התדרדרנו? האם גוף האישה הפך לאמצעי זול לקידום מכירות ומסחר בשטיחים, אריגים וכלי בית? האם אישה אינה אדם עם אישיות, רצונות, רגשות וכבוד עצמי אלא סתם חפץ וכלי לשימוש הזכרים?
מה אומר לך, פשוט נמאס לי. הרגשתי שחייבים לשים סוף לטירוף הזה.
אז קיבלתי החלטה.
נוקבת ומסוכנת אבל בלתי נמנעת.
כששליחו של המלך הופיע לפניי עם ההזמנה המשפילה להציג לראווה את עצמי במשתה הגברים – הרגשתי שלרגע הזה חיכיתי שנים ארוכות. ידעתי שאם אכנע גם הפעם – השינוי המיוחל לעולם לא יקרה.
מה עשיתי, אתה שואל?
גייסתי את כל האומץ והעוז שהצלחתי לקבץ בלבבי, ואמרתי לסריס שישוב אל הוד מלכותו ויגיד לו שמצידי הוא יכול לקפוץ לי. אני, למשתה הגברים, ל-א ב-א-ה, גם אם אצטרך לשלם על כך בְּכִתְרִי!!!
מאז חלפה לה מחצית השעה.
לא אשקר לך ואומר שאיני חוששת מתגובתו של המלך (בפרט כשהוא שותה, אין לך מושג מה הוא מסוגל לעשות…), אבל יש גבול כמה אנחנו הנשים יכולות עוד לבלוע את רמיסת כבודנו ואישיותנו על ידי גברי הממלכה.
משהו חייב להשתנות!
הנה אני רואה כבר את עדת הסריסים עושה את דרכה לכיווננו בצעדים מהירים.
כנראה הם רוצים להודיע לי את תגובתו של המלך.
מה יהיה איתי מחר – אינני יודעת. אך אם צריך לשלם מחיר כדי שתקרה כאן מהפכה – אני מוכנה להיות המחיר הזה.
העתיד חייב להיות שונה.
אין לי ספק שבעוד מאה, מאתיים, אלפיים שנה מהיום – דברים ייראו אחרת לגמרי. אתה לא חושב?
