סטטיק ובן אל תבורי, מורה נבוכים, האח הגדול, יעלה ויבוא, ג'סטין ביבר, חלב עכו"ם, גב האומה, חנן בן ארי, משחקי הכס, פרשת השבוע, הפועל באר שבע, הקפות שניות, בר רפאלי, תפילת הדרך, ליונל מסי, תורה ועבודה, אייל גולן, הרב קוק….
האם יש קשר בין כל המושגים הללו? האם קיים חוט אחד ששוזר את כולם?
התשובה המפתיעה היא שכן.
כולם יכולים לשכון בכבוד במוחו של נער דתי-לאומי אחד.
אתם תוהים (ובצדק) – כיצד זה ייתכן?! הרי הם שייכים לעולמות שונים, רחוקים ואפילו סותרים.
נכון מאוד, ובכל זאת המציאות היא שהנוער הדתי חי כשהוא מחובר לשניהם במקביל.
מצד אחד, עולם של קודש – תורה, אמונה, יראת שמים. מצד שני, עולם חול חומרני ותרבות מערבית זולה ומתירנית.
איך שני העולמות הללו משתלבים ביחד?
בערך כמו שבנצי גופשטיין ואחמד טיבי מסתדרים. הבלאגן משתולל וקונפליקטים עזים צצים בכל פינה כפטריות אחרי הגשם.
הדוגמא הבולטת לכך היא תחום ה'אהבה'. נער או נערה הלומדים בחינוך דתי מקבלים את המסר החד-משמעי שאהבה היא דבר מופלא, עוצמתי ואפילו קדוש. מתי? אחרי החתונה. כשתענוד על אצבעה את הטבעת ותלחש את מילות הקסם: "הרי את מקודשת לי… כדת משה וישראל", נשמותיכם יתמזגו, והקשר ביניכם יהפוך באורח פלא למצווה מתוקה ונעימה. ומה בינתיים, אתה שואל? אין ברירה אלא להתאזר בגבורה ולהמתין בסבלנות.
אך כשאותו נער או נערה צופים בסדרת טלוויזיה או בסרט, נתקלים בפרסומות או גולשים לתומם באינטרנט, הם סופגים הרעשה כבדה של מסר אחר לגמרי. טעם החיים אינו קוקה קולה, רבותיי. הוא 'אהבה'. כאן ועכשיו! בלי לחכות אפילו שניה ובלי שום גבולות. בכל עוצמת החוויה, החשיפה והצבעוניות האפשרית.
איך שני המסרים האלו מסתדרים ביחד? הם לא, ובראשו של הצעיר הדתי המצוי נוצר בלבול גדול המוביל לשרשרת הסתבכויות, נפילות ותסכולים. בדרך כלל מי שמשתלט על הבמה ונותן את הטון הוא הקול השני, המערבי והחילוני, שנראה קוסם ונוצץ להפליא כשאתה בן 16. כחלילן מהמלין בשעתו, מנגינתו המסממת סוחפת אחריה ושואבת אל תוכה רבים, ואוטמת את מוחם מלקלוט תכנים של קודש – אמונה, יראת שמים ועבודת המידות. אם המחנכים/ות בישיבות ובאולפנות קובלים על בעיות בחיבור הנוער ללימוד גמרא (אצל הבנים) לבוש צנוע (אצל הבנות) ותפילה (אצל שניהם), ניתן לתמצת את הסיבה בשלוש מילים: וכי ייתכן אחרת?! "מי שהולך לישון עם כלבים – קם עם פשפשים", ומי שלא הולך לישון כי עיניו רתוקות למסך המזרים לנפשו עולמות תוכן פרוצים ומעוותים – יגלה שהן נעצמות למחרת בבוקר מול הסידור או הגמרא והלב נותר קפוא ואטום. רובו ככולו של הציבור הדתי מקפיד בעניני כשרות וייסרב להכניס לפיו אוכל לא כשר. אך כשמדובר בתכני מדיה, קולנוע ומוזיקה, הסכר פרוץ לגמרי והנפש הופכת להיות אגן הניקוז לכל תת-התרבות שזורמת בעולם. בני נוער מתוקים ונפלאים עם לב בוער, כשרונות גדולים ופוטנציאל עצום, הולכים לאיבוד בדרך כשהזרם התרבותי העכור סוחף אותם איתו. הוריהם האוהבים משלמים ביד אחת הון תועפות בחודש למוסדות החינוך היוקרתיים והטובים ביותר, וביד השניה מספקים להם חשיפה בלתי מוגבלת לעולמות תוכן הפוכים וסותרים לגמרי.
הגיע הזמן לחשבון נפש ציבורי על ההתנהלות הסותרת שלנו כציבור. ראשית בהפנמת התובנה הפשוטה שאי אפשר לאחוז את החבל משני קצותיו. מי שייכנס למים לא יכול להמשיך להישאר יבש, ומי שזולל מידי יום מאכלים רווי שומן לא יכול לצפות שזה לא ישפיע על המשקל שלו. הנטיה שלנו להתייחס לעולם הבידור כמוצר 'פרווה', לא מועיל ולא מזיק, משהו קליל וסתמי להעביר בכיף את הזמן אחרי יום מעייף, פשוט אינה נכונה. מיליונים מושקעים כדי לרתום את טובי הכשרונות והאמצעים הוויזואליים כדי להאכיל אותנו במסרים ובתפיסת עולם, שבנקודות רבות רחוקה מאוד מזו שאנחנו מאמינים בה.
שנית, את אותה שיטה שאנו מפעילים בכל תחומי הצריכה האחרים – מזון, ביגוד וריהוט – כשאנחנו בוחרים בקפידה ובדיוק רב מה להכניס לביתנו וגופנו, ומה להשאיר בחוץ – חייבים ליישם גם בתחום התרבותי. הנתונים מראים שברוב המשפחות הדתיות האינטרנט הביתי ללא שום סינון. רוב הנוער הדתי והוריו מחזיקים בכיסם טלפון חכם ללא שום אפליקציית הגנה. בסלון ניצבת לראווה פלזמה איכותית עם מאות ערוצי כבלים, ועל השולחן לצידה ערימת מגזינים צבעוניים ועליהם "העיתון של המדינה". האם הפריבילגיה שיהיה איכפת לך ממה שנכנס לך לתוך הנפש שמורה ל'חרדים' בלבד?
המשימה השלישית העומדת בפנינו היא הקצאת משאבים וכוחות לייצר אלטרנטיבה. סרטים, סדרות, מוזיקה, ספרות, הצגות ועיתונות מסוג אחר. להביא לעולם תרבות פנאי איכותית שתיוצר על ידי אנשים ערכיים ומאמינים שיביאו לידי ביטוי עולמות תוכן וחיים גבוהים יותר. בשנים האחרונות ניתן לראות כבר ניצנים אך עדיין כברת דרך ארוכה לפנינו.
מדובר בלא פחות מאשר מהפכה שיהיו לה השפעות מרחיקות לכת על פניה של החברה בישראל. האם אנחנו מוכנים להיענות לאתגר?
