זו היתה החלטה של שבריר שניה אבל היא גרמה למדינה שלימה לעצור את נשימתה נפעמת. זה התחיל מטיול שגרתי בבוקר יום שישי, כשחבורת ילדי כיתה ה' יצאו בליווי הוריהם לנחל צאלים. הם ירדו באיטיות את המסלול התלול כשלפתע עילי בן ה-10 איבד את האחיזה ביתד והתחיל ליפול לאחור. אביו, ד"ר עמרי ניר, לא היסס לרגע. הוא זינק לעבר בנו וניסה להצילו. למרבה הצער הוא לא הצליח לבלום את הנפילה אך בשבריר שניה הספיק להצמיד את בנו אליו ולעטוף אותו בגופו. ביחד הם התדרדרו חבוקים לתהום, כשגופו של האב סופג את רוב הפגיעות מן הסלעים החדים. כוחות החילוץ שהגיעו למקום כעבור שעה גילו שאת האב כבר לא ניתן להציל, והבן פונה במצב אנוש לבית חולים עם פגיעת ראש קשה. הרופאים נלחמו על חייו בעקשנות ובמשך יומיים עם ישראל כולו התפלל למענו. בסופו של דבר הגיעה הבשורה המרה. התברר שעילי ימשיך להיות צמוד באהבה לאבא עמרי, אבל למעלה, בשמים.
אין ספק שאי אפשר להישאר אדישים למעשה גבורה אצילי כמו זה שראינו השבוע, אך הנטיה הטבעית להתייחס אליו כאל אירוע חריג ונדיר היא פספוס של הנקודה. המעשה ההירואי של ד"ר עמרי ניר הוא אומנם נקודת ציון מיוחדת, אך עדיין חלק בלתי נפרד מהמסכת המופלאה שלא מספיק נותנים עליה את הדעת של מסירות הורים לילדיהם. מרוב שהתרגלנו לנוכחותה אנחנו לא קולטים עד כמה היא כלל לא מובנת מאליה.
אחד הדברים המדהימים בעולם הוא הפער בין ההשקעה העצומה של הורים בילדיהם לבין מידת ההערכה שהם זוכים לה בתמורה. עוד לפני לגימת האוויר הראשונה של העולל החדש כבר עמלה אימו במשך תשעה חודשים ארוכים ומעיקים לטפח את אוצרה בתוכה. בחילות והקאות, גלי חום והפסד ימי עבודה. וזה לא נגמר. מאותו רגע לאורך שנים ארוכות, בימים ובלילות, באינספור הזדמנויות, מרעיפים ההורים על ילדיהם אלפי מתנות קטנות וגדולות. עזרה וחיבוק, חיוך וחינוך, מאכילים ומלבישים, קונים ומסיעים, כשבתמורה הם סופגים לא פעם טענות, כעסים, התחצפויות וזלזול. איך אמר פעם הסופר מארק טווין? "כשהייתי בן 14, אבא שלי היה כל כך בור וטיפש שלא יכולתי להימצא בקרבתו. כשהגעתי לגיל 21, נדהמתי פתאום לגלות כמה הזקן למד בשבע שנים".
מסתבר שהפעם הראשונה בה אנו מתחילים לקלוט משהו ממה שהורינו עשו למעננו הוא היום בו אנו הופכים בעצמנו להורים. אני זוכר שכשנולד לי בני הבכור ופתאום התחלתי לעכל במה כרוך גידול של ילד אחד התקשרתי מבוהל לאימי: 'רגע, אז רוצה להגיד לי שאת כל זה (לחתל, לרחוץ, להלביש, לקחת לרופא, לקום באמצע הלילה, ושוב לקום, ושוב, להרדים, לכבס, להאכיל וכו') גם אתם עשיתם בשבילי כל השנים?'.
'לא', אמרה לי אימי בביטול, 'אתה היית גאון. אתה החלפת לעצמך…'.
וכל זה, כמובן, הוא רק ההתחלה. עוד לא אמרנו מילה על מה שיקרה בשנים הבאות עם הכניסה לגן ולבית ספר, העזרה בלימודים, הבלאגנים של גיל ההתבגרות, העזרה הכספית בלימודים גבוהים ועוד ועוד.
מה שאולי הכי קשה לנו לעכל בתוכנו, שכנראה גם ההורים שלנו הוכיחו לאורך כל החיים שאם חלילה היינו לידם בנחל צאלים, גם הם, לא היו מניחים לנו להתגלגל לבד.
אחת השאלות המפורסמות היא מדוע מצוות "כבד את אביך ואת אמך" השתבצה באגף הימני של לוחות הברית, זה שעוסק במצוות שבין אדם למקום. הרי היא שייכת לתחום שבין אדם לחבירו!
ייתכן שהסיבה היא שגם בה מצוי אותו חוסר סימטריה בלתי נתפס בין השפע והטוב שאלוקים/ההורים מרעיפים עלינו באהבה כל החיים, לבין המעט שאנחנו גומלים להם בתמורה. לו היה עילי שורד את הנפילה הוא היה זוכה להמשיך את חייו מתוך הבנה נדירה ומטלטלת מה אביו הקריב למענו. הוא לא זכה, אבל שניהם יחד, האב והבן שבחייהם ומותם לא נפרדו, נתנו לכולנו את אחד משיעורי החיים החשובים ביותר.
כל הילדים (גם אם הם בני ארבעים היום) שקוראים את השורות האחרונות ושואלים את עצמם: 'מה אנחנו יכולים לעשות אחרת? האם יש דרך בה נוכל לגמול להורים שלנו על מה שהעניקו לנו?' נשיב שבאמת אין דרך כזו, כמו שאין דרך בה יוכל בן אנוש לגמול לבורא עולם על כל הטוב שהעניק לו. אומנם מעטים ההורים שמוסרים את חייהם כפשוטו למען ילדיהם, כמו שעשה ד"ר עמרי ניר ז"ל, אך כל ההורים מקריבים את מיטב שנותיהם וכוחותיהם, מוותרים על נוחות ומשלמים מחירים גבוהים, למען ילדיהם.
אם יש משהו שנוכל לעשות בתמורה הוא אך זאת: להעריך את הורינו על כל מה שעשו ועושים למעננו ולומר להם זאת בפה מלא. ודבר שני, ללכת בדרכם ולהמשיך הלאה את השרשרת: לתת באהבה ובלי חשבון לילדים שלנו כפי שהורינו נתנו לנו.
פורסם בעלון 'עולם קטן'
שני סרטונים שנותנים המחשה מרגשת לעוצמת הקשר בין הורים לילדיהם:
