בשבועות האחרונים קראתי לא מעט התייחסויות של רבנים שונים לנושא הצניעות,
זה אומר כך וזה טוען אחרת, האחד תומך והשני מתנגד,
ותהייתי לעצמי איפה אנחנו בתוך כל הפולמוס הזה?
איפה אנחנו הנשים, שהרי אנחנו הנושא, לא?
למה לא קמה מישהי מאיתנו לומר את הדבר שבשביל רבות מאיתנו הוא כל כך ברור מאליו?!
אז אולי דווקא בגלל שלנו זה כל כך פשוט וטבעי, אנחנו לא מרגישות צורך לזעוק את זה מעל כל במה או טור בעיתון,
אבל יכול להיות שקולנו נעלם בתוך כל הדיון החשוב הזה.
אז- כן, יש מאיתנו (ורבות מאד) שמרגישות שדיני הצניעות
הם בדיוק מה שמתאים לנו.
שאנחנו קמות כל בוקר ומודות לא רק על "נשמה שהחזרת בי טהורה",
אלא גם על חוקיך שעוזרים לי להשאיר את נשמתי כזו.
שאנחנו לובשות בשמחה את החצאית והחולצה הארוכה
(ולאוו דווקא בימים של רוחות וגשם).
וטוב לנו עם זה.
ממש טוב.
כי זה נותן לנו תחושה שרק כך אנחנו מצליחות לבטא את הנשיות שלנו,
אבל שתישאר שלנו! ולא נחלת העולם כולו!
שכללי הצניעות, כן, אלו של הסנטימטרים והעובי המדויק,
נותנים לנו את הגבולות שגורמים לנו להרגיש טוב עם עצמנו,
שהאינטימיות שלנו לא נפגעת.
שמה ששלנו נשאר שלנו,
שאנחנו מרגישות משוחררות לא לחלוק עם העולם כולו את מה שאנחנו רוצות
שישאר פרטי, אינטימי.
שלפני כל הפלפולים (החשובים!) על צניעות כמידה ועל ההשפעה על הגברים,
יש משהו בסיסי וקודם לזה הרבה יותר…
לרובנו, זה פשוט לא נעים!
תאמינו או לא… לא כל אחת מאיתנו נולדה עם רצון להיות הכוכב נולד הבא,
עבורנו זה יכול להיות מביך וחושפני,
משהו שבאינסטינקט הראשוני שלנו, פשוט מרגיש לא נכון!
אז אנחנו מודות, לא תמיד זה הכי קל,
לפעמים יש רצון להחצין קצת יותר מידי,
לפעמים אנחנו מתלבטות אם זה מתאים או לא,
אבל הסיפוק שלא להיכנע למשהו חיצוני,
למשהו שאני יודעת שהוא לא אני,
זו תחושה שהייתי מאחלת לכל אחת.
בתרבות שבה "אם אתה לא שם, אתה לא קיים"
ובשביל להיות "שם" אתה צריך לצעוק, לזעוק ולפעמים גם לצרוח,
משהו מהעדינות הפשוטה שטבועה בנו לפעמים מטשטש,
הצורך הזה שיראו אותי, לפעמים את כל כולי,
הוא מכביד ומתיש,
הלכות צניעות נותנות לנו את הדבר הכי בסיסי-
להיות מה שאני באמת.
את החופש לא לחשוף משהו אישי.
לשמור את הדבר הזה, שהוא כל כך יקר בעיני,
למי שאני באמת רוצה לחלוק איתו את זה.
