זה שיודע

זה קרה לפני פחות משבועיים. "יום הכיפורים של הסוקרים" קראו לזה. דונלד טראמפ הדהים את העולם ונבחר לנשיא ה-45 של ארה"ב, והפך את אלפי הסקרים, התחזיות והפרשנויות הנחרצות של המומחים לאבק פורח. האם זו פעם ראשונה שהסוקרים ופרשניהם מתגלים בקלונם? ממש לא. האם זו הולכת להיות הפעם האחרונה? מסתבר שגם כאן התשובה שלילית. ובכל זאת אובססיית ה'אנחנו-חייבים-לדעת-מראש-מה-עומד-לקרות' כובשת בסערה את התקשורת לקראת כל מערכת בחירות. שיא האבסורד מתגלה במדגם ערוצי הטלוויזיה המשודר בליל הבחירות מיד עם סגירת הקלפיות. הרי מי שימתין בסבלנות רק עוד כמה שעות, יזכה לשמוע עוד לפני אור הבוקר את תוצאות האמת, והכול יהיה ברור ומוחלט. ובכל זאת רשתות הטלוויזיה לא מוכנות לוותר, והן מוציאות סכומי עתק על העמדת מאות ואלפי קלפיות בנקודות איסטרטגיות כדי לייצר תוצאות מדומות כמה שעות לפני ההכרעה האמיתית כך שכל המומחים והפרשנים כבר יוכלו לטחון במרץ את המשמעויות וההשלכות.

ומה יקרה אם בסופו של דבר המציאות תמאן להתיישר לאור הסקרים? מה יהיה אם העם יסרב להתאים את עצמו לתוצאות המדגמים? לשם כך לא ננעלו שערי תירוצים. בלי בושה יעמדו אשפי הסקרים ויסבירו: אחוזי ההצבעה היו גבוהים מהצפוי, התפתחויות של הרגע האחרון שינו את התמונה, מפנה בהצבעה התחולל דווקא אחרי סגירת קלפיות המדגם וכו' וכו'. לצד כל זה קיימת גם הטענה (האמיתית) שלאנשים יש נטיה לשקר במכוון בסקרים, כדי שהודגם בבחירות 2003 כשיום למחרת נשאלו אנשים בסקר האם הצביעו בבחירות ו-90 השיבו שכן, בעוד ששיעור ההצבעה הממשי באותן בחירות היה 67.8%…

אחרי כל זאת, כיצד ייתכן שתרבות הסקרים הבעייתית עדיין ממשיכה להתקיים בגאון? זו שאלה מצוינת (ורק שלא יערכו עכשיו סקר כדי לגלות את התשובה…).

מדבר סקר תרחק

היה אפשר להאשים בכך פשוט את התקשורת. את מכונת המדיה שחייבת למלא את זמן השידור ואת כמות הדפים הקבועה בעיתון – בין אם פרצה מלחמת עולם שלישית ושואה גרעינית מרחפת בפתח, ובין אם הדבר הכי סוער שקרה הוא גשם באילת. לשם כך יזמינו סקרים, ייתנו במה לפרשנים, ינתחו וידונו, יתפלמסו ויחוו דעה, למרות שייתכן שבעוד שעות ספורות הכול יתברר כטחינת מים וכעורבא פרח.

אבל מסתבר שאובססיית הסקרים לא מתחילה מן התקשורת אלא מן הציבור שצורך אותה. הצימאון העז לדעת בטרם עת 'מה-עומד-לקרות' נובע מנקודה יסודית בטבע האדם. קשה לנו מאוד עם חוסר ידיעה. הביטחון והשלווה שלנו מתערערים למראה סימני שאלה מרחפים באוויר ועתיד לוט בערפל. לשם כך אנשים יהיו מוכנים לשלם כסף ולקנות חתול בשק, העיקר שמישהו יהיה מוכן 'לגלות' להם את העתיד הצפוי. כשאנשים נקלעים לתקופות שסופן לא ברור (ימים אחרונים של היריון, רווקות מתמשכת וכדו') עצביהם עלולים להימרט לגמרי. ומאז ועד היום הפיתוי הקדמוני של הנחש לאכול מעץ הדעת כדי לזכות ל"והייתם כא-לוהים יודעי…" מפיל אותנו שוב ושוב בפח, ומתברר שגם האכזבות החוזרות ונשנות מאליל הסקרים לא מרפאות את ההתמכרות אליו. כמובן שהשלב הבא בשרשרת הוא לא לשמור את הידיעה המרעישה לעצמך אלא לדאוג להפיץ אותה באופן המוני ברשתות החברתיות, ולא מעט שמועות שכל קשר בינן לבין המציאות מקרי בהחלט, מתפשטות כאש בשדה קוצים כי הדחף להיות ולהיראות כ"זה שיודע/ת" מכריע את הכול…

"תכלית הידיעה שלא נדע"

האלטרנטיבה לעץ הדעת היא עץ החיים. ההכרה שהמוקד של הקיום שלנו לא נעוץ בעתיד אלא דווקא בהווה. וההתמסרות אליו תלויה נכונות לא לדעת הכול ולהשאיר את העתיד נסתר מאיתנו. מי שיתעקש לדעת הכול מראש ולוודא שכל הפרטים סגורים וברורים – עלול לא להתחתן לעולם. הוא גם יהיה בבעיה קשה להביא ילדים כשעדיין לא ידוע לו אם יוולדו בריאים, האם יצליח לחנך אותם כראוי, האם תמיד יהיה לו כסף לפרנס אותם וכו' וכו'. איך מצליחים 'לשחרר' מהאובססיה לעתיד? איך נפטרים מן הדחף לדעת מראש הכול?

כאנשים מאמינים קל לנו הרבה יותר לעשות זאת. דוד המלך בספר תהילים גילה לנו את הסוד באומרו "הרפו ודעו כי אנוכי אלוקים" (תהילים מו,יא). אדם מאמין יודע שלא הכול תלוי בו. שיש מי שמנהל את העולם ומוביל אותו אל המקום הטוב והנכון. אדם מאמין יודע שהמשימה שלו אינו לרדוף כל הזמן אחרי העתיד אלא למצות באופן מיטבי את ההווה. הוא יודע שמוקד החיים אינו בצבירת ידיעות, תחזיות וספקולציות, אלא בהתמסרות לחיים נכונים כאן ועכשיו. "יש דברים נסתרים לא נבין לא נדע", אמר המשורר. העתיד הוא בין הדברים האלו, וכנראה שטוב שכך.