שאלה: תמיד הסתכלתי על התורה בתור מודל מוסרי שאמור לשמש מצפן ומורה דרך לבני האדם. אלא שלאחרונה נתקלתי בפרשה הנוראית של "אשת יפת תואר". אשמח לשמוע שטעיתי ושגיתי בהבנה, אבל ממה שכתוב שם עולה שמותר ללוחמים יהודים לאנוס שבויות מלחמה גויות. יכול להיות דבר כזה?! תמיד אנחנו מדברים על כך שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם ושהעמים האחרים צריכים ללמוד מאתנו כיצד להתנהג. האם זה מה שהתורה רוצה שנלמד אותם?! לאנוס שבויות?! האם ככה אמורים להתנהג חיילים יהודים?!
תשובה: שלום לך.
כל הנחות היסוד שלך נכונות. א. התורה היא המצפן המוסרי של האנושות. ב. עם ישראל וצבאו היו מאז ומעולם דוגמא ומופת לכל העמים להתנהלות ישרה ומוסרית (גם כשנורמות ההתנהגות הכלליות היו ירודות ביותר). ג. ברור שחיילי צה"ל לא אמורים להתנהג באופן נורא שכזה כלפי שבויות מלחמה.
הטעות שלך היא בתפיסה לא נכונה של פרשיית "אשת יפת-תואר" (דברים כא'). חז"ל תמצתו את עניינה במילים "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קידושין כא'), אלא שגם אותן צריך להבין באופן נכון.
הקושי שלנו בהבנת הפרשה נובע מן ההרגל לראות בכל מה שהתורה אומרת את האידיאל המוסרי הגבוה ביותר אליו יש לשאת עיניים ולחתור להגשמתו בחיים. בדרך כלל בזה אכן התורה עוסקת, אבל לא תמיד.
ישנם מקרים בהם מצב האנושות כה נמוך ושפל והנורמות המוסריות כה ירודות, עד שכל דיבור על האידיאל הסופי יהיה חסר טעם ונידון לכשלון מראש. במצבים שכאלו התורה האלוקית ידעה להתנהל בסבלנות ובחוכמה ולמשוך את האנושות מן המקום השפל בו היא שרויה אל השלב הבא, כשרק ממנו יהיה טעם לדבר על המשך הדרך.
זהו בדיוק המקרה שלנו. העולם הקדום נע על הציר המוסרי שבין ברבארי (במקרה המצוי) לפרימיטיבי (במקרה היותר טוב), כששיא השיפלות התבטא כמובן בעת מלחמות. כשבני האדם עטו על גופם מדי קרב, אחזו נשק ויצאו להרוג באויב – הרסן הותר לגמרי. הכוחניות והאלימות הייצרית שלטה ברמה, ומעשי זוועה ואונס היו נורמה מקובלת. הרי אפילו בעשורים האחרונים התרחשו בבוסניה, רואנדה, דארפור ועוד, מעשי רצח עם, אונס וביזה איומים ובלתי נתפסים.
על רקע זה הופיעה פרשיית "אשת יפת תואר". התורה ידעה שלא תוכל לבטל במחי יד מנהגים חברתיים מושרשים ונקטה בדרך של צמצום ועידון כוחניותו ותאוותו של האדם. המקרא יוצר טקס מעבר מורכב וארוך שנועד לנתב את הקשר בין החייל לבין השבויה הזרה ולהפוך אותה לאשתו החוקית. התורה מונעת מן הלוחם לאנוס את השבויה ולהפקירה ומובילה אותו לגלות מידה של אחריות כלפיה. אם בסוף התהליך הוא לא מעוניין בה, הוא אינו יכול להוסיף ולנצל אותה לטובת רווח כספי או מיני.
בעת שניתנה התורה היה בהנהגות אלו חידוש גדול ובשורה חשובה לגורלן של שבויות המלחמה האומללות. כמובן שעם השנים והדורות קיום ההנחיה הזו יאפשר להעלות את הרף המוסרי עוד יותר, ולהוביל למגמה הסופית אליה חתרה התורה מלכתחילה – שלילה מחולטת של העוול המוסרי.
משל למה הדבר דומה: תינוק קטן אינו מסוגל, כידוע, לשלוט בעשיית צרכיו. זו הסיבה שהוריו המסורים דואגים לו ומחתלים אותו במסירות מספר פעמים ביממה. מי שיתפוס עולל בכייני בן חצי שנה ויטיף לו בנימוקים הגיוניים שלא מוסרי להטריד את הוריו כל כמה שעות ולהכריח אותם ללכלך את ידיהם כדי להחליף לו, ושראוי לו להתנהג בבגרות ובאחריות ולהקפיד לגשת אחר כבוד לשירותים – עלול לנחול אכזבה עמוקה. יש דרך רצינית לעבור לפני שהפעוט יהיה בשל לשלב הזה… מי שתוקף בנימה מתנשאת ופטרונית את התורה על הנחיותיה ה'לא מוסריות' בפרשיית אשת יפת תואר, כמוהו כמי שנוזף בהורים על שמתחלים את בנם התינוק ולא מחייבים אותו להשתמש באופן מידי בשירותי המבוגרים. אדרבה, העובדה שהיום אונס של שבויות מלחמה נראה לנו פסול מבחינה מוסרית, נובע לא מעט מהנחישות החינוכית המופלאה של התורה שהתחילה כבר לפני 3500 שנה לרומם את האנושות בסבלנות של ברזל צעד אחר צעד, מבלי לדלג על שלבים, אל המקום בו היא נמצאת היום, ועדיין יש כברת דרך משמעותית לפניה עד שתגיע אל המקום המוסרי הגבוה אליו חותרת התורה.
