להבה ופתילה מרקדות בתפילה

כמה תובנות ונקודות למחשבה שעלו לאור נרות החנוכה

יושב מול הנר בלילה קריר, בחוץ אפילה, רוחות וסגריר

מטר מתופף, עצים בשלכת, בבית שַלְוָה, הזמן נח מלכת

על האדן ניצבת חנוכיה ישנה, את ראשה מעטרת כמו שושנה

שלהבת יפה, מאירה, חייכנית, מורכבת מזוג ששודכו לא רשמית

אחת אדומה בוערת חמה, שואפת למעלה פטפטנית שובבה

שניה שחורה מפוחמת רזה, שקועה בתחתית כלום אינה מכריזה.

החיבור בין שתיהן הוא מוזר, זאת נודה, לא כל יום נתקלים בניגוד שכזה

מי הוא זה השדכן שהעז להגות, 'להבה' ו'פתילה' – כלה וחתן להיות?!

אך דווקא בזה טמון סוד החיים, שצומחים ועולים ממיזוג הפכים

כי לאש בלי פתילה אין במה לאחוז, ופתילה לבדה כקליפה של אגוז

אין לה ערך כמעט, לא תורמת הרבה, אך כששתיהן ביחד קַבְּלוּ – מחזה!

מאירות את הדרך, מפיצות חום וחן, בשילוב הכוחות עוד הכול ייתכן.

בחייו של אדם יש זמנים של 'פתילה', שחורים כפחם ממלאים חלחלה,

קרים וצנומים מפותלים מחלישים, כשפתאום מכל עבר צצים נחשים.

אך ישנם גם רגעי 'להבה' מאירים, כשהוא מרחף מדלג בין הרים

מצליח גובר מפרק מכשולים, סוחף מנצח שובר רק שיאים. 

אין אדם בעולם שיחמוק משניהם, אך זה הוא שייקבע יחסו אליהם.

יש מי שבוחר להתמקד ב'פתילה', לשים את הפוקוס על תהום הנפילה

להתמכר לכאב, את הצער לנשום, להתעלם מהטוב, להרגיש גהינום….

אך ניתן גם לבחור לראות את הרוב, את האור והיופי, את הזכות לאהוב,

להכיר ולשמוח באלפי מתנות, קטנות שפזורות בכל הפינות.
ומעל זה ישנו גם מבט מאמין, שרואה בכל קושי אתגר ומזמין

להפיק מצרות אוצרות של זהב, כי לא ייצא יין בלי לסחוט אף ענב

שמבחין איך מכל הרגעים הקשים הפכנו להיות יותר נחושים

שרגעי הנפילות הִנְבִּיעוּ תפילות, ואחרי הצלילוֹת התחדשו התחלות

גם זריעה בִּדְמַעות בְּחֲשְכוּת של לילות, סללה את הדרך לשיר מעלות.

וכששתיהן ביחד, 'להבה' ו'פתילה', בדואט מרקדות, בדביקות נעלה

אור חדש מיטמר ומאיר על חיינו, הכול אפשרי העתיד בידינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *