זה קרה בשבוע השני של הטירונות. נכנסתי למקלחות וראיתי את בֵּרִי מתגלח בתער.
עד אז, כל ניסיונותיי להיות נחמד אל הבחור הזה ולדובב אותו, נתקלו בקיר אטום. היה בו משהו מסתורי, כאילו הוא מחביא סוד…
הבטתי בו עומד מול המראה, מחזיק בידו תער ומעביר אותו על הלחי באיטיות. עבורי זו הייתה פעם ראשונה שראיתי אדם מתגלח בסכין.
“כנראה בא ממשפחה חילונית”, חשבתי לעצמי, “אין לו מושג שיש בזה איסור תורה – “לא תשחית את פאת זקנך”.
ניגשתי אליו ובעדינות אמרתי: “אחי, אולי אתה לא יודע, אבל לפי ההלכה היהודית לא מתגלחים בסכין. אם תרצה אשאיל לך בכיף את מכונת הגילוח שלי. תאמין לי, זה יוצא חלק לא פחות…”.
ברי הסתכל בי במבט זועף: “אני יודע שאסור להתגלח בתער. אני עושה את זה ב-כ-ו-ו-נ-ה!”
הייתי המום. למה שמישהו ירצה לעשות דבר כזה בכוונה?
נותרתי ללא מילים וברי המשיך להתגלח מבלי להניד עפעף.
מאז אותו אירוע שמתי לב להתנגדותו העזה לכל דבר שקשור בדת. אפילו כשהיה חסר עשירי למניין, ואפילו חיילים דרוזים היו מוכנים להצטרף, ברי התעקש: “לא מצטרף! אני לא מתפלל. נקודה!”
****************************
כמה שבועות חלפו עד שנחשף לפניי סודו של ברי. התברר שנולד למשפחה חרדית בירושלים תחת השם ברוך. הוא עבר את המסלול הרגיל של חיידר וישיבות, אך עם הזמן חש שהוא חי בשקר. שהוא לא מאמין בדרך הזו ולא מעוניין להמשיך לשמור תורה ומצוות.
ברי חי בזהות כפולה במשך כמה שנים אבל כשהתחילו להציע לו שידוכים, הבין שהגיע העת להכריע. הוא הסיר את הלבוש החרדי, זרק את הכיפה, ועבר לאורח חיים שונה לחלוטין. מאז גילה עוינות חריפה לכל מה שעולה ממנו ריח של דת ואמונה.
********************************
סיפורנו היה יכול להסתיים באופן פסימי אילמלא אותו לילה בו נחשף בפניי צד אחר לגמרי בנפשו של ברי.
השעה היתה אחת אחר חצות כשנכנסתי לחדר המקלחות להתארגנות. באוויר שררה דממה ורוב החיילים כבר ישנו.
פתאום שמעתי מתוך אחת המקלחות קול רועד. “אההההה….אההה”
נבהלתי.
אולי חייל החליק ונפצע והוא קורא לעזרה?
אולי מישהו לא מרגיש טוב והוא נאנח מכאב?
רצתי פנימה וגיליתי את הטוש פועל ומאחורי הוילון נשמע קולו של ברי שר:
“אהההה…. ה-מ-ל-ך”
הייתי בְּשׁוֹק.
זה היה הניגון המסורתי של הימים הנוראים ששרים בבית הכנסת.
“ברי”, אמרתי לו, “מה אתה עושה?!!!”
“שר”, ענה כאילו אין טבעי מזה בעולם.
“ככה??! במקלחת?!!”, תמהתי.
“כן”, ענה, “יש דברים שאי אפשר להשתחרר מהם…”.
באותו רגע התגלה לי הסוד.
למרות שברי החליט לעזוב את הדת, נותרה בליבו פינה חמה ואהבה עזה לניגוני הימים הנוראים שגדל עליהם. מזה הוא לא הצליח להתנתק.
מאז אותו לילה, החיבה של ברי לניגוני התפילות והפיוטים, חיברה בינינו.
גם אני אהבתי מאוד לשיר אותם, ובכל הזדמנות שהיתה לנו יחד – בשמירות, באימונים, במסעות ואפילו בתורנויות מטבח – היינו נהנים לשיר יחד ניגונים מתוך התפילה.
ואפילו ירון, המ”פ, הרים גבה כשנתקל בשעת ליל מאוחרת בשני חיילים. האחד עם ציציות בחוץ והשני שמקפיד להתגלח בתער, שרים יחד בעמדה לפנות בוקר:
“ונתנה תוקף קדושת היום…”
********************************
רוצים לדעת איך נגמר הסיפור?
ובכן, הייתי שמח לספר לכם שעד סוף הטירונות ברי חזר בתשובה, הפך להיות שוב ברוך והיום הוא אברך בבני ברק.
אבל לא. הבחור המשיך להתגלח בתער ולסרב להצטרף למניין, ומאז שהסתיימה הטירונות לא פגשתי אותו שוב. מה איתו היום? אין לי מושג.
אך בשבילי הסיפור שלו הוא דוגמא חיה לקיומה של איזושהי נקודה פנימית, טהורה וטובה, שקיימת בכולנו.
לא משנה מה יקרה וכמה עטיפות מלוכלכות יכסו אותה, היא עדיין מסתתרת שם בפנים ומחכה שמישהו יגלה ויאיר אותה.
********************************
בקרוב מגיע היום החשוב בשנה. ראש-השנה.
ימי אלול שמכינים אותנו אל השנה החדשה, לא באו להמציא בנו שום דבר חדש.
כל הטוב, האור והיופי – כבר נמצאים בתוכנו.
הקול של השופר בא לנער קצת את הקליפות שמסתירות אותם, ולהזכיר לנו את אותו יהלום יפהפה, את אותו ניצוץ אלוקי פנימי שרק מחכה להתגלות.
אתם מאמינים בזה?
יפורסם בעלון “שבת בשבתו”
