במה אנחנו טובים?
בואו ונודה בזה פעם אחת ולתמיד. ספורט זה לא התחום שלנו! נכון, זכינו בהכי הרבה פרסי נובל, המצאנו את תורת היחסות ואת הדיסק און די, יש לנו את חיל האוויר הטוב בעולם והענקנו לאנושות את עשרת הדיברות. אבל כשמדובר בתחרויות ספורטיביות הציון שלנו הוא מספיק בקושי, ומה שהתרחש בשבועות האחרונים בריו זו עוד הוכחה לכך.
מה שמפתיע הוא שבכל פעם זה מאכזב אותנו מחדש. כל ארבע שנים העם הנבחר מתמלא בציפייה שהפעם האנושות תגלה מי הוא באמת לא רק בתחום המוח אלא גם בתחום הכוח, ושעל הפודיום המלכותי ינגנו בגאון את התקווה. בכל פעם מחדש אנחנו מתאכזבים לגלות שקופצנו במוט אכן עבר את הרף, רק מלמטה, ושהשחיינית עם הכובע הכחול-לבן כמעט טבעה במים העמוקים.
אז זהו, חברים, הגיע הזמן שנכיר בזה. הבשורה הגדולה שלנו לעולם היא כנראה יותר בתחום התעופה לגובה מאשר בקפיצה לרוחק, ויותר בלרומם את הרוח האנושית מאשר בלהפיל איזה גברתן אל המזרון. לא צריך להתנצל על זה, ואין לנו במה להתבייש.
מי בעד ספורט
מה היהדות חושבת על ספורט? כבר לפני 850 שנה הרמב"ם ענה על תשובה מאוד אוהדת: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים (=מחזקים)" (הלכות דעות ד,א). מבחינה זו לעשות ספורט ולחזק את הגוף יכול להיות ממש עבודת ה'.
איך כל זה קשור לאולימפיאדה? כאן התשובה שונה לגמרי. זה באמת לא קשור! התועלת הגדולה בספורט היא כשהוא נעשה על ידך. כשהאדם מפעיל את עצמו, מחלץ את עצמותיו ומחזק את שריריו.
אך כשמיליוני אנשים מתרווחים על הכורסא עם קערות פיצוחים וקולה, וצופים בקומץ של מקצוענים שקורעים את עצמם על המסך – זה אולי בידור טוב להמונים, אך כל קשר בין זה לבין שמירה על בריאות הגוף – הוא מקרי בהחלט. להפך. הצופים הפאסיביים הולכים ומחלידים, והספורטאים הנמרצים שוחקים את גופם ואת נפשם, לעיתים תוך גרימת נזק לטווח רחוק או שימוש בחומרים מפוקפקים, והכול למען המדליה הנכספת.
פחות חצי שניה
השבוע שיתף אותי חבר בחוויה שמלווה אותו עוד מימי בית-הספר העליזים. זו היתה תקופת האולימפיאדה ואחד הרצים שיפר את השיא העולמי בחצי שניה. כל התלמידים באו למחרת נרגשים לכיתה ודיברו בהתלהבות על השיא החדש. המורה המבוגר ראה את צהלות השמחה והתעניין על מה הרעש. "המורה", הם הסבירו לו בסבלנות, "אתמול הרץ באולימפיאדה שיפר את השיא העולמי בחצי שניה!!!". המורה הרהר שניה ואז זרק משפט לאוויר – "ומה הוא עשה באותה חצי שניה?". בכיתה השתררה דממה. אחרי רגע התלמידים פרצו בצחוק. "המורה, אתה לא מבין?! הוא הגיע ח-צ-י ש-נ-י-ה מהר יותר מהשיא העולמי!". "הבנתי", ענה המורה, "מה שאתם אומרים הוא שאדם רץ והתאמן במשך עשרים שנה, והשקיע כל כך הרבה שנים מחייו בשביל להגיע חצי שניה קודם. בסדר, אז הוא הצליח וניצל את הזמן, והגיע חצי שניה לפני האחרים. אני רק שואל מה הוא עשה באותה חצי שניה שהוא הרוויח?". באותו רגע התלמידים צחקו עליו בליבם. 'מה הזקן הזה מבין בספורט ובשיא עולמי חדש?!'. רק שנים מאוחר יותר, כשצברו קצת ניסיון חיים, הם הבינו כמה חוכמת חיים עמוקה הייתה באותה תגובה של המורה. במילים פשוטות הוא רצה להמחיש להם את משמעות הזמן, ואת סדרי העדיפויות לפיהם אנו מנהלים את החיים שלנו. בני אדם עשויים להשקיע משאבים אדירים בדבר שאין בו תועלת אמיתית, ולהזניח מרחבי חיים מופלאים, עמוקים ורוחניים, שכף רגלם כלל לא תדרוך בהם, כי יהיו עסוקים מידי בלעקוף מישהו אחר בחצי שניה…
לשבור את השיא של עצמך
ואחרי כל הביקורת אי-אפשר בלי כמה מילים טובות על אירוע הענק בריו.
ראשית, חידוש מרענן הוא לראות מדינות שנאבקות זו בזו לא ברובים ופגזים, אלא על המגרש או בבריכת השחיה. יפה במיוחד לראות איך כשהקרב מוכרע שני הצדדים מתחבקים או לוחצים ידיים, פרומו זעיר לחזון אחרית הימים הקסום של הנביא ישעיהו: "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ב,ד).
שנית, למדנו את ערכו של עמל ומאמץ. כל אחד מהמשתתפים באולימפיאדה התאמץ במשך זמן רב כדי לזכות להגיע למעמד הזה. בעולם שהפך את 'עמל' ו'מאמץ' למילים גסות כמעט, ו'להזיע' הוא דבר שקורה רק כשהמזגן מתקלקל, טוב להיפגש באנשים שבאמת משקיעים כדי להגיע לתוצאות. שמוכנים למסור את הנפש למען משהו שחשוב להם, גם כאשר זה דורש מהם יותר מאשר שתי הקלקות או הורדת אפליקציה. יש כאן מסר חשוב מאין כמותו לעולם המודרני שהתמכר לנוחות.
ומילה לסיום. המוטו של האולימפיאדה הוא "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" – השאיפה להגיע כמה שיותר רחוק ולשבור את השיא. זוהי שאיפה נהדרת אך חשוב שנחדד בדיוק את המטרה: הנקודה החשובה באמת אינה לעקוף את האחרים ולהיות יותר טוב מהם. העיקר הוא להיות בתנועת התקדמות מתמדת ולשבור כל הזמן את השיאים של עצמך. כל מי שיחיה כך את חייו יוכל אחרי 120 שנה לענוד על חזהו את מדליית הזהב.
יפורסם בעלון "שבת בשבתו"
