מכתב לבן לקראת החופש הגדול

בן יקר.

כשנכנסתי הבוקר לחדר שלך לא יכולתי לפספס את הלוח הענק שהיה תלוי מעל המיטה. שתי מילים התנוססו בראשו באותיות של קידוש לבנה. "ספירת הגומר". כן, אני יודע שכבר שבועות אתה מחכה שזה יקרה. סופר את הימים ולפעמים אפילו את השעות. חושב, מתכנן וגם קצת מפנטז על הזמן בו יגיע החופש יגיע ותוכל לחיות כציפור דרור ולהגשים את כל החלומות שלך.

קודם כל, דע לך (ואני אומר את זה בכנות, מכל הלב), שאני שמח בשבילך. אני יודע עד כמה השנה החולפת היתה עמוסה ותובענית עבורך. הלימודים, הבגרויות, ההדרכה. באמת שהיית זקוק לפסק זמן שירענן וישחרר.

אני גם שמח בשבילנו בתור משפחה. החיים שלנו נראים לי לפעמים כמו סוג של מרוץ בלתי פוסק של עבודה-לימודים-סידורים, וכבר הרבה זמן לא יצא לנו לעשות משהו משמעותי ביחד בכיף בתור משפחה.

ובכל זאת, לצד הציפייה וההתרגשות, אני גם קצת חושש. למה? קודם כל כי זה לא החופש הגדול הראשון שלך. סליחה שאני אומר אבל ניסיון העבר מלמד, שיש פער עצום בין ה'לפני' לבין ה'אחרי'. כלומר, בין מה שחשבת שהולך להיות בחופש, לבין מה שקרה בפועל. כששאלתי אותך ביום האחרון של החופש הקודם איך אתה מסכם את מה שהיה, עיקמת את הפרצוף ואמרת בטון מאוכזב "סתם כזה, אתה יודע. נמרח. תהרוג אותי אם אני יודע איך עברו פה חודשיים…". התופעה המעניינת הזו חוזרת על עצמה כמעט מידי שנה, אצל כל האחים שלך, ושווה לתת עליה את הדעת. האם הסיבה לכך היא שחלק מהתוכניות פשוט היו לא ריאליות? האם היה משהו בחופש עצמו שהכשיל את הגשמת החלומות? אינני יודע, וייתכן שיש יותר מתשובה אחת נכונה. דבר אחד ברור לי. כדי שחופש יהיה באמת מוצלח ומספק חייבים לקחת אותו ברצינות. 'לזרום', ו'להיות ספונטאני' זה משהו שטוב לשעתיים. לא לחודשיים. חייבים לדעת היטב עוד לפני שכל הסיפור מתחיל מה בדיוק רוצים להכניס בתוך השבועות הארוכים האלו, כולל תוכנית ברורה איך זה בדיוק עומד לקרות. לצד זה צריך לשים לב למקל מהרכזי שעלול להיתקע בגלגלים של העגלה. כל דבר משמעותי בחיים דורש השקעה של זמן וכוחות. לעומת זאת, התרבות המודרנית מקיפה אותנו בעולם שבו אפשר להעביר ימים ושבועות שלמים מבלי לנקוף אצבע. רק ללחוץ על השלט, להקליק בעכבר, ואתה שוקע בים ממכר שאין לו סוף. למה לצאת ולהזיע במשחק כדורגל על המגרש עם חברים כשאפשר להישען אחורה על הכורסא בחדר ממוזג ולתת לאצבעות ללכת במקומך בפיפא 2016? מה ימנע מלהעביר חודשיים ב'טחינת' סרטים וזפזופ ערוצים מבלי לראות את השמים ואת השמש הזורחת? צריך כוח רצון חזק והרבה נחישות כדי לא ליפול לבור המרופד והנוח הזה, שיגרום לנו 'להרוג את הזמן' במקום לחיות אותו.

בעוד כמה ימים תקבל תעודה (וכמו שהתרשמתי באסיפת הורים האחרונה, אני בטוח שהיא תביא לנו נחת), אבל נראה לי שאת התעודה האמיתית המעידה שבאמת עלית כיתה, יהיה מגיע לך לקבל רק ביום האחרון של החופש. האם תצליח לשמור על מסגרת ועל גבולות גם כשאין בית-ספר שיושב לך על הראש ומכתיב כל דבר? האם תצליח להתגבר על הפיתוי להפוך סדרי יום ולילה, וגם בחופש תהיה מסוגל ללכת לישון בשעה סבירה כדי לקום בבוקר כמו בן אדם ולא 'להימרח' במיטה עד הצהריים? האם הקשר שלך לקב"ה, התפילה, הציצית, זה רק כי ראש הישיבה מסתכל והר"מ מסמן לך וי, או שכבר עברת את השלב הילדותי הזה, והצלחת לבנות בעצמך משהו בפנים שמחבר אותך ללמעלה? האם אתה פותח ספר ולומד תורה, רק בגלל שיש מחר מתכונת בתנ"ך או בגרות בגמרא או שכבר קלטת שזה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, ובלי החמצן הזה, משהו מהותי חסר לנו? כל אלו הן שאלות כבדות משקל שאת התשובה עליהן רק אתה בעצמך תיתן בחודשיים הקרובים.

דע לך בן, שלמרות שהחופש נראה לנו כמשהו זמני וקצר, אמצעי בלבד, במובן מסויים הוא הרבה יותר דומה לחיים האמייתיים, כשאתה זה שבוחר ומתגבר ומתמודד ומעצב איך ייראה היום והשבוע לך, ולא מורים או אנשים אחרים כופים עליך מה לעשות. האם תצליח לעמוד במבחן הזה בהצלחה?

אה, ועוד דבר קטן לסיום, שלא אשכח. בקשה צנועה אבל קריטית. אני מאחל ומאמין שיהיה לך בעז"ה חופש נפלא. אנא ממך, בן שלי, שזה לא יהיה חלילה החופש האחרון שלך. אין לנו דבר יקר בעולם יותר ממך. כמה אסונות וטרגדיות קרו בזמנים האלו של החופש, בגלל רגע של חוסר תשומת לב, התנהגות לא אחראית, או סתם שטויות של ילדים. טיולים לא בטוחים, טרמפים מסוכנים, מפגש עם זרים ברשת ושטויות אחרות, כשלפעמים משלמים מחיר של חיים שלמים על צעד אחד מיותר.

שיהיה לך חופש נפלא ומלא חוויות

אוהב אותך מאוד

אבא שלך